חמש פעמים בשבוע
שנינו בוהים
במסך הטלוויזיה
את נרגשת
מגלה ערוותך לשמע
קול השיכורים המעושים
כל הסיפורים המתוקים
שהענקת לי -
קרסו.
נזכרתי לפתע
איך לא מכבר
דיברת אלי במבט ראשון
וכשהסטתי עיני ממך
(לשמע תנודות זרות)
תפסת את סנטרי בחוזקה
ונזפת:
"אבל אתה לא מקשיב.
תקשיב."
תמימה.
קטנה.
הנדתי ראשי כדי שאזני
תהיה קרובה יותר למילותייך.
את האווירה הנכונה יצרתי בעזרת
משקה משכר על שפת הדנובה
כוכבים חייכו אלינו רק לאחר הנפילה
והנהר ספג את חום גופנו בתאווה.
תהיתי אם המציאות המדומה הזו
עזרה לך להתגבר על פרפרים שנרמסו.
הרעיון לשלחך בסיפוק אל תוך הדרור
לא נכלל בי מעולם.
הוא תוצאה של שיבוש מולד אצל שכנינו
אנחנו מלוטשים ומלטשים את עצמנו
הליכה במקום רק מעייפת את רגלינו
ונהיה לנו יקר מדי לקרוע את בגדינו.
במבט אווירי, דומה כי
אין פסגה לשאוף אליה
ולמרות שליבנו מכוון אל על
נראה שנמשיך לרוץ שם למטה.
| 