אז הוא עוד היה מאושר ,היום הוא כוכב יחיד ומיוחד בשמים
בוערים.

זה היה באחד הקייצים האחרונים שלנו בארץ, היה חם כמו שרק בארץ
יכול להיות, אני לא ממש זוכרת באיזו שנה אבל כנראה שזה לא היה
מספיק מזמן כי זה עוד חי ובועט בתכוי כאילו זה היה אתמול.
היינו אני ט'ו וקרן באחד מהטיולים המשפחתיים שהמשפחה שלהם נהגה
לערוך מידי כמה שבועות.
כהרגלנו אחרי המסלול המפרך שההורים שלהם העבירו אותנו, ברחנו
לנו לפינה נידחת להתבודד מעט.ישבנו על שפת הנחל  והם התחילו
להקפיץ אבנים, (מיומנות שההורים שלי לא פיתחו אצלי בגיל קטן
ועד עצם היום הזה אני עדיין מתקשה לפתח.)
התחלנו לדבר על החיים שלנו, בסופו של דבר השיחות שלנו תמיד
גלשו לשיחות "עמוקות" שכאלה, מהזן הקצת כבד שצריך ממש סבלנות
ואורך רוח ע"מ לשרוד אותו..
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי מישהו כל כך מאושר כמו שט"ו היה
(או אם תרצו- טל, בשפה תקנית בישראל- ולא בשפתי הילדותית
והקלוקלת).
ביקשנו משאלה על כל אבן שהצלחנו להקפיץ יותר משלוש פעמים
(כלומר הם.. ואני פשוט תפסתי על זה גל...) .
בדרך כלל כשאנשים מבקשים משאלות (כמוני (ילדה אנוכית שכמותי)),
הם מבקשים דברים לעצמם, אבל ט'ו שלי היה שונה, הוא ביקש בשביל
כולם חוץ מלעצמו!
הוא רצה שכולם יהיו מאושרים, למרות התקופה האפורה שנחה מסביבנו
הוא קיווה שהיקרים לנו, והסובבים אותנו יצליחו למצוא את הכוחות
ולראות את חצי הכוס המלאה (ובכנות,  זה לא משהו שפשוט לעשות גם
אם נורא נורא משתדלים) הוא ביקש שאני אפסיק להיות בולמית
ושאחיו יחזור בשלום מהצבא,כל הסיטואציה הזו הנחיתה עלינו אוירה
עגומה מעט, ואני כמובן, רגישה שכמותי, לא יכולתי לעצור את עצמי
מלבכות, פשוט היה בי צורך בלתי נשלט להוציא הכל באותה השניה,
אבל כמובן- שטל ,כמו שרק הוא יודע , בתוך חמש דקות, הפך  את
הדמעות מדמעות של עצב לדמעות של צחוק מתגלגל שלא ידע שובע.
בסופו של דבר אחרי טבילת רגליים, ועייפות שנחתה על כולנו
חזרנו הביתה עייפים אך בהחלט מרוצים!

חבל שבאותו זמן לא ידענו שזה יהיה הטיול האחרון שלנו ביחד, לו
רק הייתי יודעת, הייתי עושה שלא יסתיים לעולם!!!

כבר ידעו בזמנו על הסרטן שתקף את האבא שלהם, אבל לא ידעו
שההתפשטות היתה מהירה מעל לכל הציפיות ותחזיות הרופאים - ותוך
שבועיים מאותו היום, הוא כבר לא היה איתנו יותר.

ט'ו רצה שהוא יחלים , הרי כל ילד רוצה את ההורים שלו לידו
לנצח, אבל הוא היה בוגר ויחד עם זה כנראה שגם הגיעה ההכרה
העגומה במציאות ,וההבנה שככל הנראה זה לא הולך לקרות.
כבררת מחדל הוא פשוט ביקש  שאבא שלו לא יסבול, ושהוא עצמו בזמן
שנותר להם יחד יוכל להסב לו רק אושר וגאווה. (זה עצוב ומדהים
ביחד מה שהחיים מביאים עלינו וכמה חוזק מצבים קשים מוציאים
מאנשים).

האדם הנפלא הזה הקדיש לאחר מכן את החיים שלו לעזרה לאחרים שהיו
שרויים במצבים קשים בצורה כזו או אחרת,הוא תמיד רצה להאמין
שבסופו של דבר יש אור בקצה המנהרה הזו-שכולנו נאלצים לגשש
דרכה, וניסה להנחיל את זה באחרים, היום אחרי שכבר נבצר ממנו
מלהמשיך הלאה ,אני רוצה רק לקוות שיש עוד תקווה וטעם לחיים
בעולם שלנו,לנסות להעביר את הראייה שלו הלאה, ועל אחת כמה וכמה
להשריש אותה בעצמי.

אותו הטיול היה הפעם האחרונה שראיתי אותו כל כך מאושר... בזמן
כל כך קצר העולם שלו, ויחד איתו גם שלי, נשבר ולא שב להיות כפי
שהיה.
כנראה שלפעמים החיים יכולים לשבור גם את האנשים הכי חזקים,
ולהשאיר עליהם חותם שלא יכול להמחות.

                              מוקדש לכוכב הכי זוהר בשמים
בוערים
                       אני בטוחה שהוא גאה בך...ואני יודעת
שאני גאה...