מאה שנות סכסוך נושרות ממני
כמו טיפות מסכך של דוכן שווקים.
רק כך אוכל לתאר הווה ועתיד.
העבר יתאר את עצמו בנימי עצמותינו.
בכיכרות שרים פוליטיקה אבל בין הסלון שלי למטבח
שרים רק נרודה ופסטות וממציאים שמות לבתי-זונות דמיוניים.
על מצבת העולם בוודאי יכתב "רכוש פרטי!" -
כרישי נדל"ן גם במותנו.

המיטיבים להתנסח כבר בחרו מקצוע
והממהרים להתנבא כבר התאבדו.
אבל לא הכל רע ויש חיים לפני המוות:
העצים מקשטים עצמם בעלים ופירות
כמו פסטיבל שחוגג את קיומו שלו,
ציפורים עומדות על רגל אחת והתורה כולה
נשארת על הארץ כשהן מקלפות מהשמיים את בדידותם,
והצפון תמיד נמצא צפונה ממך ובדרום ענני חול
שוחים כנגד זרם הקפיאה על השמרים - הוא האתמול.