1. בקרוב יהיה רע

 היא מסתכלת עלי בעיניים הטובות שלה ואומרת שתמיד צריכים
להיות אופטימיים. שאסור לאבד תקווה.
 "תקווה?" אני שואל. "על מה את מדברת בכלל? תסתכלי מסביב, כל
המדינה הזאתי קורסת".
 היא עונה שזאת לא הפעם הראשונה, ובכל זאת שהכל יהיה בסדר
בסוף.
 "הערבים אף פעם לא ילכו איתנו במלחמה", אבא שלי מחזק את
דבריה, "הם יודעים שבמלחמה אין להם סיכוי. עזוב אותך".
 "אבל זה לא רק המלחמה. זה הידיעה הזאת שהולך להיות רע. הינה
תראו", אני מרים עיתון מדפדף ומצביע, "החלק הגרוע באמת של
האינתיפאדה עוד לפנינו, גם המיתון, והמים שנגמרים. זה הכל רשום
כאן".
 "אמירי", אימא שלי קוטעת אותי ולוקחת את העיתון. "אני יודעת
שהמצב לא טוב. אבל אתה מוכרח להבין שתמיד היו תקופות קשות
ובסוף יצאנו מהם". היא מדברת על זעקות השבר שהיו יוצאות
מהבתים, בזמן שהיא היתה תולה כביסה בשכונה בבת ים, בשנת 73'.
"זה היה נורא. אבל גם מזה בסוף יצאנו מזה".
 "אבל אנחנו גדלנו אחרת", אני מנסה להסביר. "אני לא רוצה
להיות במלחמה".
 אבא שלי מתעצבן. "לא מבין מה נפל עליך בכלל".
 "יש לו מילואים בעוד שבוע", אימא שלי מסבירה לו.
 "אני יעמוד במחסומים, ירעיב משפחות בגדה, זה כתוב בעיתון."
 "אוי, תפסיק לדבר שטויות. מה נהיית לי פתאום? שתדע לך שזה
כלום המילואים שלך לעומת מה שאני עברתי".
 "אז אתה רוצה לנסוע לחו"ל?" אימא שלי אישה מעשית.
 "ומה אני אעשה שם? ממה אני אתפרנס? מ- MOOVING"?
 "אין לך מה לעשות שם". אני שומע את תחושת ההקלה, בקולה - היא
לא רוצה שאני אסע. "רק עבודות מזדמנות.
"אלא אם כן", היא מנצלת כבר את ההזדמנות, "אלא אם כן תלמד משהו
שתוכל לעבוד בו גם שם". אני מכיר את המשפט הבא בעל פה ואומר
אותו יחד איתה - "מחשבים למשל!"
 "תפסיקו לדבר שטויות", אבא שלי מתערב, מנסה להחזיר את ההגיון
שאבד מבחינתו בשיחה. "אף אחד לא עוזב את הארץ. אתם שומעים
אותי?!"
שומעים מצוין, אבא.


2. ראש הממשלה קורא לי בשמי (לא חובה)

 אחר כך אני חוזר לתל אביב. עם כביסה נקייה וכלי פיירקס מלא
בשניצלים. מנסה להרגיע את עצמי - זה לא אני, אלה הנסיבות
המחורבנות, זה המזרח התיכון, זה החזון הציוני, אבל זה לא אני -
אני בסדר. מדליק רדיו, שירים זה טוב. אבל לא על השמש שתזרח בין
עזה לרפיח,  גם לא על הזר שהורג ערבי.

 דממה. בלי רדיו עכשיו. צריך להתעלם מזה. אבל ההתעלמות אינה
אפשרית. התעלמות זו פעולה, הסבירו לי פעם. אתה לא יכול לומר
שאתה מתעלם ממשהו, כי אם מתעלם ממנו, סימן שאתה כבר לא.

ולא תעזור כל המריחואנה שבעולם, לא יעזרו זיונים של לילה אחד,
וגם לא לקחת המון סרטים בוידאו ביום הזיכרון, ביום השואה.
להתעלם, נכשלת.

אוקי, אני מפסיק עכשיו להתעלם.

"ראש הממשלה קורא לי בשמי, אבל לי אין זמן בשבילו", יש שורה
כזאת בשיר של רדיוהד. טוב, אם ישאלו אמציא תשובה לכל שאלה. זה
מה שכולם עושים הרי בכל מקרה, לא?

אבל מי בכלל שואל?
מי בכלל עונה?
אפילו אבא שלי כבר לא בטוח ששומעים אותו.

3. ראסטות וחתול

 בלילה אני יושב עם ידידה שלי, דג, בגינה הציבורית בשכונה
שלנו, שותים בירה. היא אומרת שהיא מודאגת כי הקיץ פה, ולא קורה
כלום.
"אמיר", רק לעיתים רחוקות היא אומרת את השם שלי בפני, "לזה
חיכינו כל החורף?"
אני חושב על תשובה הגיונית - אבל איין. לזיונים כבר אין עוד את
אותה הרגשה, המריחואנה אוזלת, והכי גרוע, אנחנו בני עשרים ושש
- ולא עשינו כלום,  לא יצקנו שום תוכן משמעותי לבריאה שלנו.
אני ודג מהאנשים שמתרבים ומתים .

רק שהלילה זה מבאס אותנו.

"כן. גם לי יש בעיה רצינית עם הקיץ הזה", אני מתוודה. קיץ, עד
היום התשובה לשאלה מתי יתחילו להסתדר דברים, אבל באמצע יולי,
חשפנו את פרצופו האמיתי, של הרמאי שהבטיח פתרון לכל מצוקותינו.

 "מה יהיה?" פניה של הילדה-אישה הזאת, פנים חמורות סבר. "אפשר
לגדל ראסטות", אני מציע. "פעם אמרנו שנעשה את זה, אם לא תהיה
ברירה. לא?"
ראסטות הן מעשה גדול. אבל דג לא קולטת את  זה עדיין. מגיע לה
יותר. "אפשר להביא גם חתול הביתה", אני מציע.

 דג נשברת, עדיין חושבת שמגיע לה יותר. אני משביע אותה שתחשוב
על זה לפחות. היא מציעה שנקפוץ שנייה לאריק, חבר, אויב, מחומצן
שיער, יש הרבה דרכים להתייחס אליו. אריק קנה לו מוניטין בשכונה
בגלל הסלטים המופלאים שהוא מכין, והעצות האכזריות שלו. "אולי
הוא הוא יוציא אותנו מזה", היא מהרהרת.

4. הספציאליסט; ואף על פי כן, ראסטות וחתול

 אריק שמח לראות אותנו, ניגש מיד למלאכת הסלט ומושיב אותנו
במרפסת. הוא חוזר כעבור עשר דקות עם שתי צלחות סלט.

 "טוב", הוא סופק כפיים, הספציאליסט "הבעיה של שניכם היא שאתם
לא מצליחים להתחבר מעבר לפופיק של עצמכם, לדבר גדול יותר. זה
פאטתי. אתם פשוט אנשים קטנים, אין לכם מדינה, אין לכם אמונה,
כלום, בקושי רחוב, ספסל יותר נכון . תודו".

 אנחנו מתרכזים במילים שלו. דג לועסת את הסלט בהנאה, אני
מהנהן אבל האמת שכבר אין לי תיאבון הלילה לסלטים של אריק. אני
רוצה לחזור לספסל שלי.

אני מסמן לה - האיש לא נורמלי. היא לועסת ומסמנת לי בחזרה שבכל
זאת טעים. נורא טעים. בסוף אנחנו מתנצלים שאנחנו לא יכולים
להישאר. במדרגות  דג כבר מחייכת. "אז מה, ראסטות?" היא אומרת
בלי התלהבות.
 "חשבת על זה?" היא חשבה על זה.
"את נשמה".
"תפסיק".
"ויש לך חתיכת בזילקום בין השיניים.
לא אל תורידי, זה מצחיק".
דג צוחקת.
"כן דג. אין ברירה, ראסטות. ראסטות וחתול".
"ואם זה לא יעבוד?"
"כבר נחשוב על משהו". במחשבה שנייה הקיץ עוד לא נגמר. לפעמים
מספיק שבוע אחד, יום אחד, והכל משתנה.
דג קוראת את המחשבות שלי. "ראסטות וחתול. לא רע".  
אנחנו מתרחקים אל תוך  הלילה. (או משהו כזה).