עוד ערב שקט בלי מקרים מיוחדים. בחורינו הטובים נמצאים מעבר
לאוקינוס וקורעים לנאצים את הצורה. "בחורינו הטובים", כמה שאני
שונא את המושג הזה. האם זו אשמתי שיש לי לב חלש? האם הרשרוש
עושה אותי פחות טוב מכל הכולרות שמתו בפרל הרבור? האמת, אני
שמח שהפגיזו אותם, שכל אמריקה תראה איך בחוריה הטובים הם רק
בני-אדם. לא עשויים מפלסטיק, או אלומיניום, או אחד מהחומרים
החדישים האלה. הם מתפוצצים בדיוק כמוני, או כמו הנשיא רוזוולט
הטוב.
שוב אני מרחף במחשבות. קשה להאשים אותי, אף אחד לא מציע לי
עבודה. אני מביט בפעם המיליון על דלת המשרד. "פרדי מנצ'סטר,
חוקר פרטי", הכתובת עדיין שם, סימן שאני יושב במקום הנכון. אז
למה לעזאזל אין לי משימה? רק לפני יומיים מונטי השוויץ בפני על
הבחורה המהממת שביקשה ממנו לעקוב אחרי הדוד שלה, בחשד שהוא
מתכנן לשדוד מהכספת המשפחתית. הבחורה הייתה בלונדינית, כמובן.
מונטי מקבל את כל הבלונדיניות.
רבע לעשר בלילה. אם הייתה לי סיבה, כבר מזמן הייתי בבית. דווקא
עכשיו, כשאני אורז את החפצים ומחפש את המצית, שנפל לי מאחורי
השולחן, נכנס אלי לקוח. מן הסתם, זו לא בלונדינית. זו אפילו לא
אישה. מכל היצורים בעולם, נכנס אלי גבר מקריח עם משקפים ודם
שותת מהאף.
"אתה בסדר?" אני שואל אותו, מקווה שילך. "לקרוא לרופא, או
משהו?"
הוא מביט בי בעיניים חולמניות ועונה "אין זמן לזה, אתה צריך
לעבוד."
ברגע זה ניצבות בפני שתי אפשרויות. או שאני שולח אותו
לקיבינימט והולך הביתה לישון, או שאני מקבל כל משימה שיתן
תמורת תשלום יאה. בחרתי באפשרות השניה, מישהו צריך לקנות אוכל
לחתול.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תקשיב טוב לכל פרט, כי לא בטוח שאספיק לחזור על עצמי," הוא
עונה בטון עצבני. "לפני חצי שנה התרסק בבסיס צבאי בניו-מכסיקו
כלי תעופה זר. בהתחלה חשבנו שאלה יפנים, אלא שבדקנו את הגופות
והתברר שהם בכלל לא אנושיים."
אני מוזג לו כוס בורבון בתקוה שירגע. כשהוא דוחה את המשקה, אני
שותה אותו בעצמי בשלוק אחד. לפחות ככה יהיה יותר קל לבלוע את
השטויות שלו.
"כעבור כמה שעות הגיעה הוראה מוושינגטון לאטום את האזור ולא
לאפשר לאף אחד לצאת או להכנס. הממשל רצה את הסודות של המטוס
המוזר ולהבין כיצד חדר ללב היבשת מבלי להתגלות." האיש לקח
שאיפה ארוכה של אוויר לראותיו והמשיך. "הדברים שראיתי שם ידירו
שינה מעיניך לכל החיים. אנשים שרק נגעו במטוס, הם פשוט נשרפו.
קרני אור גדולות נשלפו ולא נותר מהם דבר, מלבד ערמת אפר מסריח.
הזהרנו את הממשל, ובתגובה דרשו שלא נגלה לאיש מה ראינו. הם
רוצים להפיק מזה נשק, אתה מבין, נקמה על פרל הרבור. אפילו
הזניקו את איינשטיין ואת אופנהיימר, המדענים האלה, כדי שיפענחו
את מקור האור המוזר וירתמו אותו לשימוש נגד אוכלוסיה אזרחית."
אני מוחה כפיים ושורק בהתלהבות. כזו בדיה לא שמעתי מאז כתה א'.
אני שוב מוזג לו כוס בורבון. הפעם הוא נוטל אותה, אבל לא שותה.
בעודו עומד עם הכוס ביד, אני מנסה לתחקר אותו.
"אתה נוטל במקרה תרופות כלשהן?" אני שואל. "אולי איזו
אנטיביוטיקה נסיונית, או משהו?"
כנראה שהעלבתי אותו, כי הוא מתחיל לבכות.
"אתה לא מבין!" הוא זועק. "הם הולכים לחסל מאות, אם לא אלפי,
חפים מפשע בזכות טכנולוגיה מעולם אחר!"
"טוב, טוב, תרגע," אני מנסה לגרום לו להנמיך את קולו. "נניח
שאני מאמין לך. למה באת דווקא אלי ולא למשטרה, או לעיתונות?"
"למשטרה אני לא יכול לפנות, הם יחשבו שאני מטורף. חוץ מזה, עד
שעיתונאי נחשב כלשהו יסכים לדבר איתי, אני כבר אהיה מת."
"אז תשלח מכתב."
"בלתי אפשרי, הם שולטים בדואר."
"הם?" עיני מתחילות לגלגל עצמן כלפי מעלה.
"הם," הוא עונה ברצינות תהומית. "הצלחתי להמלט כשחנקתי למוות
את המנקה והלבשתי אותו בחלוק המעבדה שלי. זה העניק לי מספיק
זמן לצאת דרך תעלת האוורור לפני שהבחינו בהעדרי. תראה," הוא
אומר ברעד, טיפות דם עפות מפיו ומקשטות את הרצפה המבריקה שלי,
"אני יכול לשבת על כוס קפה ולספר לך בדיוק איך יצאתי, אבל זה
לא מה שחשוב. יש לי פה מכתב," אומר ושולף מעטפה מכיסו, "הוא
מיועד לאחותי, היא עורכת-דין בדאונטאון. ברור לי שלא אשרוד את
הלילה, אני רוצה שתעביר את המכתב לאחותי. קוראים לה גרייס
בליין, היא מכירה אנשים שמכירים אנשים. בעזרתה, הציבור ידע על
התכנית הרצחנית של הממשל לפני שיהיה מאוחר מדי."
רק סיים לומר זאת והוא מתמוטט על הרצפה. אני בודק את הדופק
ומגלה שהאיש מת. אני מכניס את המכתב לתיק שלי ומתקשר
לבית-החולים. כעבור רבע שעה הם מגיעים וקובעים את מותו, כאילו
לא ידעתי את זה בעצמי.
בבית, רגע לפני שאני שוכב לישון, אני מעיף מבט אחרון במעטפה
הסגורה. לא רשומה כתובת, רק ראשי התבות ג.ב.. "אל תדאג, היא
תשלם לך," נכתב מאחור.

למחרת אני מאתר את משרדה של גרייס בליין בספר טלפונים ועולה על
מונית לדאונטאון. המשרד שלה נראה כמו ההפך המוחלט משלי, הוא
מסודר. לאחר מכן אני מבין שזה רק חדר ההמתנה. הלואי שלי היה
חדר המתנה.
מזכירה מזדקנת וכפופה מקבלת את פני ושואלת אם קבעתי פגישה. אני
עונה בנימוס שלא, אבל יש לי מכתב לגברת בליין מאחיה המדען.
האישה מביטה בי בחשדנות ומודיעה לי "אין לגברת בליין אח מדען.
יש לה אחות ספרנית ואח צעיר, שנפטר לפני שש עשרה שנים."
"צר לי," אני עונה, "אבל האיש טען שהיא אחותו. גבר נמוך,
מקריח, עם משקפים. לא גילה לי את שמו. הוא עובד בניו-מכסיקו."
"הראה לי את המכתב, בבקשה," אומרת לפתע אישה העומדת בפתח
המשרד. אני מביט בה. אישה גבוהה ומרתקת למראה, חמושה במשקפים
דקים ולבושה חליפה ורודה-שחורה. ברגע זה גם אני לא מאמין
שגרייס בליין מקורבת לאיש שהיה אמש במשרדי.
אני מגיש לה את המכתב ונזהר לא לומר משהו שאצטער עליו. היא
פותחת את המעטפה ומעיינת בכתוב. כעבור דקה היא קוראת לי למשרדה
ומניחה בידי צרור יפהפה של שטרות ירוקים.
"למה זה?" אני שואל אותה.
"אחי כתב להעניק לך 350 דולר במזומן אם המעטפה תגיע אלי
חתומה."
"אז הוא באמת אח שלך?" אני שואל.
"כן, אבל הוא דרש ממני לא לגלות לאיש איפה הוא עובד, לכן אני
מספרת לכולם שהוא מת. יותר קל מלהתחיל להמציא סיפורים."
"לגבי זה..." אני מחפש דרך להעביר לה את הבשורה העצובה.
"הוא באמת מת," היא אומרת, מחייכת ובוכה בו זמנית. "הכל רשום
במכתב. הוא גם רוצה שאשלח אותך לחקור מקרוב מעבדה בפניקס. חושב
שתוכל לעמוד במשימה?"
הרוק מצטבר בגרוני. לקבל את המשימה או לא? ברור שכרוך בכך
תשלום מכובד, אבל חייבת להיות סיבה טובה לתוספת הסיכון הזו.
כעבור כמה שניות של מחשבה אני מסרב בנימוס ואומר שעם כל הכבוד
לזכרו של אחיה, אני לא האדם המתאים למשימות שכאלו.
"אני מבינה," היא עונה בשקט, "אתה לא רוצה לסיים את חייך מול
כיתת יורים על לא עוול בכפך. חבל, העסק יכול להיות מאוד
משתלם."
"מצטער," אני עונה בשיא הכנות, "אבל את הכסף שלי כבר
הרווחתי."
גרייס ניגשת אלי לאט, מניחה את ידה על עורפי ונושקת לשפתי.
"אני בטוחה שנוכל למצוא סידור אחר," היא אומרת בקול מפתה ככל
שניתן. חלקים שונים בגופי מתחילים להאיץ בי לקבל את העבודה, אך
השכל הישר מנצח את כולם.
"לא," אני מכריז חד משמעית, "הסיפור של אחיך הוא אגדה מטורפת
ואין לי רצון לקחת שום חלק בה."
ובמילים אלו אני יוצא מהמשרד. בחלקי אני מאוכזב מכל מה שלא
הרווחתי, אבל בראשי אני מרוצה. מה אני צריך להסתבך בסיפור מדע
בדיוני עכשיו? מספיק שגם ככה כולם קוראים לי "האיש החולם".