[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא ניר
/
פעם זאב

כשהייתי פעם זאב, הייתי זכר אלפה. זכר אלפה הוא מלך הלהקה. הוא
לא לוקח שיט מאף אחד. לזאב אלפה אין מילים שנונות בפה, יש לו
הרבה שיניים חדות במקום. זכר אלפה מוביל את הלהקה שלו, מזיין
את נקבת האלפה שלו כמה שבא לו, ושרק יבוא איזה זאב אחר וינסה
משהו והוא יראה לו. אני אראה לו.
זכר אלפה גדול יותר, חזק יותר וקשוח יותר מכל שאר הזאבים
בחבורה. ככה הוא נהיה אלפה. ככה אני הייתי פעם. אלו היו חיים,
בגבהות הירוקות של, טוב אני לא יודע איפה, זאבים לא קוראים
שלטים. היו אז ימים של צייד, מרדפים, חופש. היו לילות של שלג,
ויללות לירח המלא.
כשהייתי זאב כל הלהקה פחדה ממני. גם הלהקות האחרות לא התעסקו
איתי, וכל הנקבות מתו להיות הזוג שלי. ואני בחרתי אחת מתוכן,
כזאת עם פרווה חלקה ומבריקה, עם יללה חזקה משל שאר הנקבות,
וריח שרק זאבים יכולים להעריך.
הייתי מקבל לאכול ראשון, אני וזוגתי, לקחנו כמה שרצינו, את
הבשר הטוב ביותר. כשהייתי זאב לא היו קורים לי כל הדברים
שקורים בגלגול הזה. לא היו מכריחים אותי לשבת שעות בבית ספר
ללמוד כל מיני דברים שאפילו לא קשורים לצייד או להישרדות. לא
היו תוקעים אותי בעיר מלאה עשן. לא היו אומרים לי מה מותר ומה
אסור.
לא היו אומרים לי דברים כמו "יש לי חבר", או "זה לא ילך
בינינו", או "נוכל להישאר ידידים?". אם הייתי עדיין זאב הייתי
נושך אותם בצוואר, בעורק הראשי, ונותן לדם לשטוף אותי עד שהם
יפסיקו לזוז. הייתי אוכל את כולם. הייתי משתין להם על הבתים,
הייתי מחרבן להם על החוקים, והייתי אוכל את כולם.
אבל זה היה פעם. זה היה בגלגול הקודם. כשהחיים היו טובים,
כשהדשא היה אמיתי, כשהירח היה משהו חשוב בחיים. כשבשר וסקס היו
שני הדברים שעניינו אותי. לא טלוויזיה, לא לימודים, לא אהבה.
בגלגול ההוא הייתי מאושר. בגלגול ההוא הייתי מרוצה. עד היום
אני אוכל סטייקים וחושב על הימים הטובים.
אבל גם להיות בן אדם יש יתרונות. יש תרבות, יש אמנות, יש
מחשבים. כיום יש לנו טכנולוגיה, יש לנו אפשרויות, יש לנו איכות
חיים. יש לנו הרבה מילים ללא משמעות אמיתית. כיום יש לי אפשרות
לבטא את עצמי, כמעט טוב כמו לילל לירח...
אפילו הזיכרונות של אותם חיים כבר אין לי. אפילו את הריח אני
לא זוכר. זה כמו כלא לנשמה, בתוך גוף אנושי. אבל מה זה משנה,
באמת? מה כבר אפשר לעשות עכשיו? איך אפשר להתגעגע לדבר שאני
כבר לא זוכר?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
64. סנדי בר
אבני.

מתוך אלף נשים
שהייתי רוצה
לתקוע
המהדורה השניה
מאת יעקב פופק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/01 20:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא ניר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה