הוא עצם את עיניו
ופתאום הרגיש טיפה נוחתת על ידו.
מתחיל גשם?
הוא פקח את עיניו וראה כי הטיפה שעל ידו
שחורה.
ליבו החל לפעום במהירות,
לא הצליח להבין את מקורה.
הוא התבונן סביבו.
החוף היה שומם כדרכו בלילות.
מלבד מספר זוגות ועוד איזה שני שיכורים.
מה לעזאזל יכול לגרום לטיפה שחורה לנחות על ידו?
עוד טיפה, גדולה יותר, נחתה על ירכו.
הוא ניגב אותה במהירות.
גשם חומצי? סוף העולם?
אבל הטיפות לא פגעו בו,
רק השאירו תחושה סמיכה ושמנונית.
עוד ועוד טיפות המשיכו לנשור עליו,
גודלן הלך וגדל,
ולצידו כבר נחתה טיפה בקוטר צלחת.
נדמה היה לו כי החול מתאמץ לספוג
את הטיפות המסתוריות,
כמו מתבייש בתופעה שסובבת אותו,
אך כושל במטרתו ומותיר כתמי
ראיות שחורים אשר הלכו והתרבו.
הוא הרים את עיניו,
נשימתו נעתקה.
אלו השמיים.
הם נוזלים.
המסך השחור הפך לו למשטח נוזל
שחור וסמיך, אשר טפטף לעיתים
קרובות יותר ויותר.
שמאלית לראשו הוא ראה טיפה ענקית שעומד לזלוג,
גודלה כגודל מכונית לערך.
הוא ישב מכווץ עד לשנייה שתיפול,
עד שנשרה לתוך הים ונעלמה בקול בליעה מיימי.
הוא ניסה לחשוב מה עליו לעשות, לאן מתקשרים?
יש משהו שבאמת יכול לעזור?
ותוך כדי הוא נעמד והמשיך להתבונן מעלה.
טיפות גדולות, כבדות וחמות כיסו אותו.
והוא החליף את תחושת החרדה בתחושת
התעטפות עוברית.
כך הוא עמד לו,
פרוש ידיים, ראשו מעלה כשעיניו עצומות,
מתמסר לנוזל השחור שמתיימר לכסות אותו.
הוא יחזור לאן שהוא בא.
הרחם של היקום. הגלקסיה או מושג נעלה אחר
שהוא לא משכיל מספיק בשביל להכירו.
נשימותיו כבדו וכבדו.
לשם הוא שייך.
והוא, מכוסה שכבת שמיים סמיכה,
חש מוגן מתמיד.

עד שהחל להיכוות מכוכבים.