עוברים עליי רגעים מוזרים. אני איתו עכשיו, ואנחנו מנצלים ימים
אחרונים של אור והולכים לגני שעשועים נטושים. אני מתנדנדת על
הנדנדות והוא מצחיק אותי עם החיקויים שלו. הוא כל כך נהדר. לא
יכולה לגבור על הרגשות שלי. גיא לא יכול לגבור על הרגשות שלו.
אני מביעים את אהבתנו. נשיקה של תשוקה הופכת לנגיעות מהססות.
זוג שגילה את עצמו בפעם הראשונה. ואז כוכב החליט להתאבד ונפל
מהשמיים.

ואז אנחנו מגיעים לבית שלי. ויברציות של עונג הופכות לרעידות
של פחד. זה עומד להיגמר. הוא תכף יילך. אני מתיישבת על הרצפה
ליד המיטה. רגליים מכופפות, ידיים מחזיקות אותן והראש ביניהן.
דמעות יורדות. גיא יורד מהמיטה שעליה ישב לריצפה, לא בטוח מה
קורה איתי. הוא מתיישב לידי. אני לא אומרת כלום. אני נבוכה
ומנסה להפסיק, אבל לא יכולה. הוא בוחן אותי. אני לא יכולה
להפסיק. הוא מחבק אותי. אני נכנעת ונותנת לדמעות להמשיך. הוא
גם בוכה.

"אני אוהב אותך! 'אני מתגעגע אלייך' זה משפט מאד (מאד) רומנטי
אבל זה משפט של סבל באותו רגע, לעומת 'אני אוהב אותך', שזה
משפט מאד רומנטי וזה משפט של אושר (ברוב המיקרים).

אני מתגעגע לאהוב אותך מקרוב, אבל אני לא אוהב להתגעגע, אני
אוהב לאהוב - אותך..."

שמש של יום רביעי. אני אוהבת את ימי רביעי, ימים של צפייה
לפגוש אותו. לקום בבוקר ולדעת שהיום תראי אותו. פרחים נפתחים
ומחייכים גם כשיורד גשם, ציפורים עפות כדי לבשר את הבשורה. ואז
הוא מגיע. העיניים שלו מהפנטות אותי. אני יכולה ללכת איתו עד
סוף העולם, אבל אנחנו מסתפקים בים. טיול על החוף, בזמן שאצל
שאר העולם האהבה דועכת. אנחנו מוצאים צדף גדול ומנסים לשמוע
דרכו את הים, אף על פי שבמילא אנחנו שם.

אנחנו רוצים להשוויץ זה בזו בזה. אנחנו הולכים להצטלם בפוטו
רצח. בתמונה שלי, אני מבקשת ממנו רק שיחייך למצלמה. בתמונה
שלו, הוא מבקש ממני רק שנתנשק. אז אנחנו מתנשקים נשיקה של
פוזה.

אנחנו הולכים לאכול בחוץ. תמיד שאנחנו אוכלים במסעדות יקרות,
אנחנו לא נהנים. לא מהאוכל ולא מעצמנו. אז אנחנו אוכלים
במזנונים מהירים, להשביע את הרעב שלנו מהר, להמשיך לנצל את
הפגישה שלנו: להספיק לשחק בבאולינג ובמשחקי וידאו, להספיק
לעשות טיול בקניון... תכף יגיע החורף.