היינו ביחד. דיברנו על נושאים סתמיים יותר וסתמיים פחות
ולפעמים סתם שתקנו הרבה והבטנו אחד לשניה עמוק בעיניים. יום
אחד החלטנו שנמאס לנו מהקניון, למרות שעדיין היה שיא החום
והקיץ לא הראה שום סימנים של חולשה. החלטנו ללכת לטיילת.

הלכנו והלכנו. דיברנו על הרגשות שלנו. לא הייתי במקומות שהגענו
אליהם מעולם. באיזה שלב אמרתי שאני לא רוצה ללכת לאיבוד בגיל
כל כך מאוחר. גיא חשב שדיברתי באופן מטפורי על הרגשות שלי, אבל
בעצם לא היה מאחורי המשפט הזה שום עומק. באמת שאף פעם בחיים
שלי לא הגעתי למקום שנקרא "הגלריה שעל הצוק". באמת שהתכוונתי
לדרך הפיזית שעשינו.

התחלנו ללכת בחזרה. התיישבנו על הדשא. התחיל לכאוב לי הגב אז
נשכבתי. הוא נשכב לידי. הוא היה נבוך, אבל בכל זאת התהפך על
הצד והביט בי. השמש הסמיקה והשמיים נצבעו בארגמן. תפסתי אומץ
והבטתי בו גם כן. חייכתי אליו והרגשתי שהוא נרגע. שלבתי את
אצבעותיי בשלו. הוא נישק את גב כפות ידי ומצץ לי את ההתחלה של
כל אצבע. הוא עשה את זה בשיא התמימות והביישנות. ואני הרגשתי
שאני נמסה. הוא ליטף אותי בזרועות, ירד לירכיים, נישק את
הברכיים וירד לכפות הרגליים. הוא בהתחלה רק עבר באצבעות ארוכות
על קווי המתאר שלהם אך תוך זמן קצר הוא העביר לשון רכה ולחה
עליהן. התאפקתי שלא לצרוח מהנאה. ושוב החזקנו ידיים ושתקנו.הוא
הניח את היד שלו על הבטן שלי. אספתי אותה והעברתי אותה יותר
ויותר למעלה. רצית להניח אותה על החזה שלי, שיהיה בזה איזה אקט
רומנטי ומיני בבת אחת, אבל הוא נעצר בכוח. ראיתי שהוא שוב
נלחץ. הבטתי בעיניים שלו ושוב חייכתי. הייתה רוח קרה והשמיים
החשיכו כמעט לגמרי.

"העיניים ראו אינספור פרחים בצורות ובצבעים שונים. צבעים
בולטים כאדום, צהוב וכחול. פרחים מהסוג שחשכים על הלב ומושכים
אל הדרך הקצרה אליהם, אך כשהדרך מתקרבת לקיצה מתגלה הזיוף, שכן
הפרחים אין הם אמיתיים, אין הם ייחודיים. אף אחד לא משקה או
מטפח אותם והם שורדים על חומרים קרים ששומרים עליהם מבחוץ אך
נוגסים בהם מבפנים. אין הם שונים מהאבנים שביניהם הם שוכנים.

הלב ראה רק פרח אחד שהתחבא לו שם, בין ההמון. הוא מעולם לא חשב
שיהיה ראוי לצפות במחזה מדהים שכזה, שאין שני לו, ובכל זאת,
הוא צופה בפרח הלבן. ואין לו רגשות אשם, אלא הרגשה אחרת, הרגשה
שהייתה לו זרה.

העיניים חיפשו את הדרך הקצרה אליו, אך אור לבן שבהק מהילתו של
הפרח הקסום סנוור אותם. הלב לא ידע במה בוא צופה. הפרח נראה לו
כל כך פשוט ועם זאת כל כך מיוחד. כשהעיניים נעצמו, הצליח
להבחין בדרך הנכונה אל הפרח.

הנשמה, אותה החזיק שנים ארוכות מתחת לכר, זוהי המתנה היקרה
ביותר שהייתה לו. היא שנושאת את אהבתו, את אושרו, את חייו
ומעבר לכך.

היד והפה בגדו הלב. הם לא מוכנים שהלב ילמד אותם את הדרך
הנכונה שבה יוכלו להעביר את המתוקים שהוא מייצר בעמל רב אל
אהובתו. הרי הדרך מלפנינו קצרה היא ובריצה קלה נגיע מיד
לאהובתך, מחוז חפצינו - כך הם אמרו. אזהרותיו החוזרות והנשנות
של הלב החלש לא עוזרות. הוא עצמו יחף ולא מסוגל ללכת על הקוצים
אל בית אהובתו. בלית ברירה הוא שלח את היד והפה יחדיו להגיש
ללה ממתנותיו, אך אלה פזיזים מדי ומפילים ומנפצים את מתנותיה
היקרות של האהובה ובהגיעם לביתה אין בידם להגיש לה מלבד
סוכריות בודדות. הם כעת מבינים את הטעות שעשו בכך שהאמינו
שיוכלו לשאת את מתנותיו של האחר. היד והפה החליטו להעניק מתנות
משלהם בתשוקה גדולה, בעוד הלב ימצא דרך להעניק לאהובתו את
מתנותיו באהבה גדולה.

הלב עטף את נשמתו והתחיל ללכת יחף על הקוצים בדרכו לאהובה. היד
והפה ריככו מעט את הקוצים לפני יציאתו וכנראה ששיתפו איתו
פעולה למרות הכל. בין הקוצים הסתתר נחש שהכיש את הלב. הארס
השתלט על הלב וכל טיפה זרמה בתוכו. לא היה יותר נפלא מזה.

בסופו של דבר הגיע הלב והגיש לאהובה את מנחתו וכשהיא ראתה את
האמת שבנשמתו, החלה הילתה לזהור באור לבן משגע. הלב ידע שהיא
תשמור ותטפח את נשמתו ותשקה אותה באהבתה הגדולה יום יום".    

ליוויתי אותו למונית. הרגשתי רע עם עצמי. הרגשתי שאני לא
מצליחה להעביר לו את מה שאני מרגישה או את מה שאני חושבת.
הרגשתי משהו מבלי לדעת מה זה. נחנקתי מעצב. לא יכולתי לתת לגיא
ללכת. הוא אחז בידיי והביט בי במבט שגרם לי אי נוחות. אז הוא
ניסה את שיטת ההרגעה שלי - הוא חייך אלי. לקחתי קצת אוויר
ופלטתי, "אני אוהבת אותך". החיוך שלו נמחק אבל הוא הצליח לענות
שגם הוא אוהב אותי. אז התחבקנו כאילו אין מחר. והתנשקנו נשיקה
של אושר כואב.

"אני יודע שלא יכולה להיות התחלה של מכתב יותר בנאלית ומשעממת
מזו, בייחוד כשזה מכוון אל הנערה שאני אוהב / אישה שאני אוהב
(סמני את הרצוי). הבעיה שלי לא מכיל הרבה וכל הקשור בך עבר ללב
ולרגשות והדרך מן הרגשות והלב היא הארוכה והקשה מכולן. זו
בדיוק הסיבה לכך שאני לא מצליח לחשוב על שום דבר לכתוב לך. כי
כרגע, מבלי להסתכל בעינייך החומות-ירוקות העמוקות ובתווי פנייך
המפוסלים בכשרון רב ובשיערך הגולש והרך ומבלי להריח את הניחוח
הנפלא שלך ולהרגיש את מגעך המלטף על עורי, מבלי כל אלו אני לא
כל כך מסוגל להעביר את הרגשות שלי במלוא עוצמתם. לכן אני אאלץ
להסתפק כרגע במכתב די רגיל ולא במכתב אהבה מיוחד שכל כך רציתי
לשלוח לך.

אני רוצה לגלות לך משהו, אם היו שואלים אותי לפני כחודשיים אם
בחורה כמוך היא הטיפוס שלי הייתי אומר בסופו של דבר לא. אבל זה
שהתאהבתי בך כל כך גרם לי לחשוב פעמיים על הנושא, כי בעצם
טיפוס הוא מישהו שהיית חושבת שתתאהבי בו בסופו של דבר ולבסוף
כשאת מתאהבת במישהו שהוא לא בדיוק הטיפוס שעליו חשבת, רק אז את
מבינה שאת לא יכולה לבחור טיפוס ולהתאהב בו, אלא את מתאהבת
באדם והאהבה הופכת אותו לטיפוס שלך. אבל אחרי הכל, זו רק דעתי.
ואם היו שואלים אותי עכשיו אם את הטיפוס שלי, הייתי עונה שאת
ורק את הטיפוס שלי. סתם משהו שרציתי להגיד היות ואני מספר לך
כל מה שאני יכול".