איך היא פיתחה תחביב כזה מוזר. לשכב על הכביש. ועדיף בלילה.
לא, באמת שאין לה שום מחשבות אובדניות או משהו כזה. זה פשוט
נותן לה להרגיש חופשייה, לשכב על האספלט החם פתאום בשתיים
בלילה. כי זה משהו שלא עושים. וטוב לה לעשות משהו אחר. כי יש
בזה מן הסכנה שקוסמת לה, ותמיד קסמה לה. והלילה בכלל הפך את זה
למשהו קסום. לשכב על כביש? זה קסום? כן, כנראה שלא צריך פיות
ונצנצים כדי להפוך רגע לקסום. רק משהו מיוחד, משהו שהוא שלך.

בגלל זה פיות ונצנצים זה כבר לא כל כך קסום בעיניה. כי זה לא
מיוחד, ובטח ובטח לא רק שלה. פיות הן של כולם. הזוהר שלהן הוא
של כולם, המעוף שלהן הוא של כולם, הטוב שלהם הוא של כולם. או
של מי שיודע למצוא אותו. היא כל כך מקנאה בפיות... אז כנראה
שזה כן קסום בשבילה, למרות שהיא אומרת שלא. מה לעשות, לה אין
חיוך נוצץ כזה או כנפיים בלתי נראות, ותמיד קסם לה מה שלא היה
שלה. לה יש רק הרגלים משונים. אבל הם לא נוצצים, הם שחורים כמו
אספלט, כי הם שלה. בגלל זה נוח לה כאן על הכביש, האספלט הזה
הוא חלק ממנה.  והאורות של המכונית שעוברת היא כרגע הדבר היחיד
שנוצץ כאן... חוץ מהכוכבים, שמאירים שמיים שחורים כל כך, כמו
שפיות מאירות אנשים שחורים אחרים, אולי גם אנשים כמוה.

כוכבים קטנים ובוהקים... כמו מלאכים. כשהייתה קטנה, סיפרו לה
שלכל אחד יש מלאך. בולשיט. המלאך שלה עזב את המשמרת, כי היא
נותרה לבד, כאן על הכביש, השיער מפוזר ומתמלא בזפת שכמה שהיא
שחורה גורמת לה להרגיש נוצצת ולו לרגע אחד. גם במלאכים היא
מקנאה. מי שאלוהים נתן לו טוהר כזה, הוא בטוח מיוחד. והיא אף
פעם לא הרגישה מיוחדת. מחפשת את הייחוד בדברים כמו...לשכב על
הכביש בשתיים בלילה. ורק האור של המכונית שמגיחה פתאום מאחוריה
זוהר ובוהק בחושך הזה, גם עם האור הקלוש של הכוכבים.

זה כאב בדיוק לשנייה. אבל עכשיו, לא רק שיש לה כנפיים בלתי
נראות... היא כולה בלתי נראית. אבל כזו היא תמיד הייתה, ורק
עכשיו, עכשיו היא כבר לא צריכה לקנא במלאכים. היא כזו בעצמה.