אני מרגישה שאני נחנקת.
עוד דקה אני עומדת לבכות,
אני מנסה בכל הכוח לשחרר את הכל,
זה לא עוזר לי.
אני רוצה להשתגע. אני רוצה להשתגע כמו ביום ההוא, שאלה הראתה
לי שהיא חתכה את עצמה. אני רוצה לבכות.
ביום שראיתי את היד של אלה נעשיתי שקטה. באותו הרגע רק חשבתי
על איך לברוח, לא רציתי לראות את זה, לא הייתי מסוגלת להתמודד
עם זה. גם עכשיו אני לא. הייתי פחדנית, נשארתי לבד.
אני ואלה ישבנו על המדרגות, דיברנו על התאבדות, כמה שקשה, ואז
היא הרימה את השרוול.
הייתי בהלם, דמעות הציפו את העיניים שלי, רציתי לברוח, רציתי
לצרוח, רציתי להשתגע... וכמעט איבדתי את זה.

היה צלצול ורצתי לבית הספר, זה היה שיעור ספורט בבית הספר
שממול. הגעתי לשער ראשונה ודפקתי עליו עד שהשומר הגיע.
"רגע, רגע! מה הלחץ!"
לא היה לי זמן לענות.
רצתי מסביב לכל בית הספר לחפש משהו, מקום כלשהו.
בסוף נכנסתי ברווח בין שני ביתנים בחצר, נעצרתי.
נשענתי על הקירות, כל כך כעסתי.
התחלתי לתת להם מכות,
לבעוט בהם, לתת להם אגרופים, כל כך רציתי להבין למה הם סוגרים
עליי ככה. למה הם כל כך מכאיבים לי.
ואז ראיתי נקודה אדומה על הקיר.
עצרתי בהלם, העיניים שלי התרחבו, הפה שלי צנח, התחלתי לבכות.
כיסיתי את העיניים שלי עם הידיים, לא הייתי מסוגלת לראות את
זה. הצבע היה אדום כמו הטיפות שנטפו מאלה... בחרישות צנחתי מטה
ובכיתי, הרגשתי כאילו שנים לא בכיתי, וכל פעם שהרמתי את הראש
הנקודה האדומה הופיעה והתחלתי לבכות שוב. אחזתי את הראש עם
הידיים והתחלתי לצרוח "מספיק... תעזבו אותי... אני לא יכולה
יותר... בבקשה... די... הצילו..."
התקפלתי לכדור ולא הייתי מוכנה לשחרר. אחרי כמה דקות ניסיתי
להפסיק לרעוד וקמתי.
הכל קרס לי מול העיניים.