"זה לא אתה, זאת אני", היא אמרה לי, בפעם האחרונה שראיתי אותה.
שעות ישבתי וחשבתי על זה... זה לא אני.. זאת היא.. כמה
מגוחך... אחרי כל מה שעברנו ביחד, היא לא יכולה היתה להשקיע בי
קצת? להמציא תירוץ (היא קראה לזה סיבה... אני לעד אקרא לזה
תירוץ) קצת יותר משכנע? תירוץ שלפחות יגרום לי להרגיש (קצת)
מיוחד? אם היא היתה אומרת לי שהיא גילתה שהיא פשוט לא נמשכת
לגברים, למשל... אז הייתי מבין... כי אם היא לא לסבית, למה
לעזאזל שבחורה לא תרצה בי (בי!!!).
אבל אז נתתי לאגו שלי לנוח קצת. והבנתי שזה דווקא כן אני.
התגלית הזאת הרגיזה אותי, כי היא החביאה בתוכה את העובדה שהיא
שיקרה לי... היא אמרה שזה לא אני, אבל בטח שזה אני. תראו אותי
- בן 20... מתנהג כמו בן 13... לא בדיוק בראד פיט או בן אפלק.
דובי גל לא הייתי נותן לעצמי... לא הכי חכם, לא הכי מצחיק, לא
הכי עשיר, לא הכי ספונטני. כוס אמק... אפילו לא הכי רגיש.
בטח שזה אני... הרי מי תתאהב באחד כמוני? מי לעזאזל כל כך
עיוורת? (וחירשת... וחסרת חוש מישוש (?) )...

אבל אז נזכרתי במישהי שהתאהבה בי... היא... לפני הרבה הרבה זמן
(חודשיים זה המון זמן בגילי... מישהו חכם (ויהודי) פעם אמר
שהכל יחסי. הוא ניסה להשליך את זה על דברים מוזרים כמו פיזיקה,
אבל הוא התכוון בדיוק לסוג הדברים האלה...).

ואני הרי לא השתניתי... נשארתי בול אותו דבר (רק לבד). אז מה
כן הבעיה בי לעזאזל??? מה כבר עשיתי???
הלכתי לראות המון סרטים של בנות - אתם יודעים, דביקים כאלה -
כדי למצוא שם את התשובה. קראתי רומנים רומנטיים, התייעצתי עם
בחורות... וכשגיליתי את האמת, נדהמתי.
זה היה גדול עלי, התגלית הזאת. הרגשתי שחשפתי משהו היסטורי.
משהו שישנה את פני האנושות לעד, לו רק זו תדע להשתמש בידע הזה
בצורה הנכונה...

זה לא הייתי אני... זאת הייתה היא.