אני יכולה לתאר את החיים שלי במספר מילים כה מצומצם:
פחדים, חרטות, אשמה, אשמה, ושוב אשמה.
נו מה דעתך?
עדיין רוצה להשאר?
פעם עוד ניסיתי לשרוד ותמיד לפחות חלק קטן מהאף היה מבצבץ לי
מתוך נהר הייאוש שטבלתי בו.
היום:
אני שוקעת ושוקעת ולא מנסה להינצל, כי אני מבינה שהנסיונות
יהרגו אותי עוד לפני הטביעה הסופית.
אני הולכת במסלול שכולם הולכים בו, אבל אני תמיד נראית יוצאת
דופן.
כל כך קל לראות שאני לא מפה.

לפעמים אני יושבת שעות ומנסה להבין אותך.
למה, איך, ושוב למה.
מה הסיבות שיש לך להשאר איתי ואיך אתה מסוגל לאהוב אותי כשאני
לא סובלת אותי.
יצא לי פעם לספר לך על רגעי השבירה שלי?
על ימים שאני מנסה להעלם ולפעמים גם כמעט מצליחה?
כן אני בוכה.
זה לא תמיד עוזר לי אבל אני לא מצליחה להתאפק. אני שוקעת.
אין לך מושג מה זה עצב. לי יש כבר תואר שלישי בזה.

אף פעם לא טסתי, אבל ביקרתי כבר כמה פעמים בארצות אחרות:
הרים גבוהים ללא סוף, פילים קטנים סגולים עם כנפיים כתומות
שבמובן מסוים הזכירו לי את השקיעה שאני כל כך אוהבת, השקיעות
שאני רואה כשאני שפויה לגמרי.
תמיד בסוף יש חזרה. חזרה למציאות - וזה אף פעם לא כואב כמו
אז.

אתה תמצא תרופה לכאב שלך,
אני לעולם לא אמצא תרופה לעצב שלי.