וככה, כמו בכל ערב, ישבתי לי מול הקופסא הזאת שקוראים לה מחשב,
בהיתי במסך, הוא בהה בי, שמעתי את המוסיקה שלי, הידיים ניגנו
להם על המקלדת בקצב קדחתני, ניסו בכל הכוח לקבל תגובה כלשהי
ממישהו ופשוט שום דבר לא עזר.
היה לי ברור שאני חייב משהו חדש בחיים, אחרי שכמעט כל דבר
שניסיתי נכשלתי בו חוץ ממחשבים, שאפילו בלהיות בהמה לא הצלחתי,
שכבר לא מגדירים אותי כגורילה עם נשמה, עכשיו אני סתם גורילה.
אמרתי לעצמי שאני חייב אהבה חדשה אבל הלב אמר אחרי הכשלונות
הקודמים: " אני לא רוצה להיפגע שוב, בסוף אני אמות כמו האגו
שלך..." נדהמתי! לא ידעתי כבר מה לעשות מרוב ייאוש, מהלימודים
שלא הולכים לי כמו שצריך, מהחברה שפשוט אין לי, מההורים שחוץ
מלשגע אותי לא עושים כלום. הגעתי למסקנה שאני פשוט משועמם,
שאני צריך למצוא משהו להתמכר אליו וזה לא יכול להיות משהו יקר
כי אין לי כסף ומההתמכרות היקרה הקודמת שלי כבר אנשים טובים
ורבים סבלו. ואז התחילו הרחמים העצמיים הגדולים יותר, שאף אחד
לא מעריך אותי כמו שצריך, שרק אם אני אשכב פצוע בבית חולים
אנשים יתחילו להעריך אותי וכולם ישאלו - "אה, איפה השמן
מזיכרון???"  מהקטע הזה ממש נעשיתי חולה, כל כך חולה שהחלטתי
פשוט להוריד לעצמי סטירה ולצאת מההלם ולחזור לחיים. אפילו
איתמר אמר שלא הכל כל כך נוראי, אולי הוא צדק ואולי לא,
בינתיים, כל מה שנשאר לי זה להמשיך לחיות את החיים...