אתמול.

אתמול היה יום הזיכרון. עם כל הכאב והשכול הנוראי, הרגשתי שזהו
גם מן יום זיכרון פרטי, אישי שלי. יום זיכרון לחיים שהיו לי,
לבן-אדם שהייתי.
כשעמדנו ברחבה הגדולה, כל השכונה, שרים את ההמנון בקול חלוש אך
גאה משהו, הרגשתי שאני אוהבת אותי. אך נמאס לי להתגעגע לפעם,
לחברים וחבורות שהיו, לבחוץ, לחיבוק ולנשיקה, לאנשים. נשבר לי
הלב מהמחשבה שאני אהיה לבד בזמן הקרוב, ביום העצמאות, אכסה את
עצמי בתירוצים שאמורים להגן עליי מפני עצמי.

זה לא קל, ומאד לא פשוט - התקופה הזו, אני, את, אתה.
הגעגועים הורגים אותי, אוכלים בי חלק חלק מבפנים וזה כואב...
היום, לפני שנה ואף שנתיים, הייתי כל-כך מאושרת... היו לי
חברים, אהבה, משפחה, הכל... כל הזמן חייכתי, צחקתי, מאושרת כבר
אמרתי...?
איך לעזאזל הכל נגמר בכזו פשטות? איך זה שאני יושבת לבד בבית,
פוחדת מהצל של עצמי וחושבת על כמה אני רוצה למות? איך.

כשהיית כאן, האושר הציף את האוויר. נשמנו אושר במקום חמצן...
החיוך היה פרצופנו הקבוע. והרגעים הקשים, הכואבים, השתיקות
היפות שלנו וכל השאר, צועקים אני אוהבת אותך. כמה מילים על
"אני אוהבת אותך": אני כל-כך אוהבת אותך, שהלב שלי בוער
ומתפוצץ מרוב אהבה, אין לי לא מילים ולא יכולת לתאר את האהבה
הזו, אין לדרג אותה, למדוד עצמתה, כלום. היא פשוט גרעין עצום
של עולם טוב יותר, שמסתובב מאושר על צירו אצלי בלב, בזכותך.

כשעמדנו ברחבה הגדולה, אינסטינקט שבתוכי קרא לי להסתובב אחורה,
ראיתי אותך שם. הולך, הולך ממני, נכנס לאוטו ונעלם... רציתי
לרוץ אחרייך, לצעוק לך... שתישאר. אבל אתה כבר היית רחוק...
לא הודעה, לא מכתב ולא שיחה יחזירו אותך אליי... ואני מפנימה
לאט לאט את העובדה שאף פעם לא היית איתי, אף פעם לא שלי...
כולי תקווה שאתה נוהג בזהירות, כי אני דואגת לך, ועכשיו
כשהלכת, אין מקום לדאגה. יש מקום לחגוג, את סוף האהבה והחברות,
סוף העולם כפי שהכרנו אותו.

היום.

היום אני חיה בפחד מתמיד, מדקה לדקה, מתגברת בשקט.
היום, כשכולכם תאהבו, תחגגו ותשמחו, אני אהיה לבד. אני אשב
בחדר ואבכה עד לדקה המיוחלת בה סוף סוף אירדם.

דפים ייכתבו, ציורים יצוירו, אך הלב ימשיך לכאוב באותה צורה.
אני חרדה לגורלי, נשארת בבית כי רע מידי בחוץ. אני יכולה להיות
מוקפת מאות אנשים ועדיין להרגיש לבד. בין כל הקהל הרחב, יש
חמישה אנשים שהיו שלי. חמש אהבות מכל הסוגים והמינים... אנשים
יקרים לי שאוהב לנצח... אני רועדת מפחד מהערב, אהיה סגורה בבית
החשוך כשאתם תהיו באוטו, בדרך אל האושר... יהיה לכם כיף, יהיה
לכם טוב ולי לא נותר אלא לקנא ואולי גם קצת לבכות...

מחר.

מחר יהיה יותר טוב, אני יודעת. החגיגות יסתיימו וההקלה תורגש
באוויר.
את תדחיקי חוויות רעות ותכאבי לך בשקט, בצד, ואני אמשיך לקוות
שהוא לא יבגוד בך שוב...

לא משנה מה, הכאב עדיין ישנו בפנים, ואני לא יודעת מה יגרום לו
ללכת.
אז רק שתדע, אהובי, שאני לא מפסיקה לחשוב עלייך. אני אוהבת
אותך.
רק שתדעי, חברתי האהובה, שאת הבן-אדם הכי קרוב אליי בעולם.
רק שתדעי, מושא הערכתי, את הכי חכמה ואני מעריכה ואוהבת
כל-כך.
ולך, רק שתדעי שאני מתגעגעת המון, כל שניה צלולה. ושברוב
חוצפתך, את גם מופיעה לי בחלומות...

ותמסרי לציפור הנפש הפצועה שלך, שאני מאוהבת בה, ושמחר תמיד
יהיה יותר טוב.