כמו בכל שנה, נכנסת, רואה את הנרות, הקושי, הפרחים, הפחד,
הקברים, הכאב.
נכנסת, אך לא כמו בכל שנה, מתיישבת על כיסא שכתוב עליו 'שמור'.
עוד לא התחיל דבר - וכבר הכל נגמר, הדמעות מאיימות לצאת.
מתגעגעת כ"כ לעזרה, לחלומות, למישהו לסמוך עליו. ביתך הקטנה
מתגעגעת, געגוע לחיבוק.
לא ניתן להאמין, מוות הפך למילה, לתואר, לתואר כ"כ מלא, מלא
בחיסרון. פתאום כבר קשה לי להאמין שמקום כ"כ יפה גרם לכ"כ הרבה
נזק. נזק של אזור המוות, כי פה כבר אין חיים.
בוכה, בוכה, והבכי אינו עוזר - כי הוא לא חוזר, הבכי רק משחרר,
ותמונה עם חיוכך הקטן - מזכירה לי את כל אישיותך.
לפעמים איני רוצה רחמים, עזרה, ליטוף. דבר.
לפעמים אני שואלת אותך, אתה - שם למעלה - מדוע לא לקחת אותי
אתך?! |