חמש דקות בשנה מדינה דוממת.
שתיקה שוררת בערפול  של שכול וגאווה
דקות של רגעים אינדיבידואלים
דקות של מחשבה אישית
חמש דקות שלרגע נראות הכי קרובות לשלום
כל השגרה המטורפת נעצרת למספר רגעים
כשהכל קפוא יש ניחוח של גאווה באוויר
העמידה הזו, כמו ששרים את התקווה
הרוח על הפנים ותחוש הגאווה ויחד עם זאת
העצב הזה שבעיני רוב בכלל לא נתפס
אני מסתכלת מהחלון עכשיו
והצפירה, היא מפסיקה את כולם.
כולם עומדים, באין תנועה, וחושבים.
אולי היא חזקה מכל אש, אולי מכל מלחמה, ואולי מכל השלום.
האם באמת כוח המחשבה הוא החזק מכולנו?