26.4.04
מוקדש לחללי מערכות ישראל.

הכל מתחיל דרך המצלמה.
מביטים, ולפעמים גם מחייכים.
לא תמיד, רק אם רוצים.
אח"כ ממתינים להבזק מהיר על הפנים.
לאחר זמן, מפתחים ורואים.
ואז יש פעמיים את אותם אנשים:
פעם בתמונה ופעם בחיים.
וככל שמחוגי השעון ממשיכים,
נדמה כי ככה זה ישאר לעולמים.
אבל לא, זה לא תמיד מה שחושבים.
מגיע הרגע שבו כבר לא מחייכים.
הרגע שבו כבר לא קיימים שני אנשים.
יש רק אחד, והוא שם, בפנים.
חי בתמונות במקום בחיים.
הוא מביט בך, מידי פעם גם צוחק.
ואתה מביט בו, אבל זה חונק.
הוא שם, חי ברגע של אושר.
אתה פה, נותר רק עם חוסר.
הדבר היחיד שנשאר חסר הבדלים,
זו העובדה ששניכם חיים.
אתה חי פה במציאות עגונה,
ואילו הוא חי לו שם, בתוך התמונה.