יום שישי, היום הרשמי של הפגישה עם החברים.
יש לי עוד שעתיים ואני מתחיל להתכונן.
מתוך המגירה הסודית בשולחן שלי אני מוציא את תיק האיפור הכבד.
הוא כבד כי יש בתוכו כל-כך הרבה איפור, כל הסוגים והצבעים.
זה בגלל שאני פרפקציוניסט, אני חייב ליצור את המסכה המושלמת.
אם אני מסתכל בתוצר הסופי והוא לא מוצא חן בעיני אני משחית את
המסכה כליל ומתחיל חדשה.
כך אני ממשיך עד שאני מרוצה מהמסכה שלי. הבעיה במסכה היא שהיא
מסתירה רק את החוץ ומה עם הבפנים? הנשמה לא ניתנת לאיפור כמו
הפנים.

אז יוצאים לבלות וכולם מבלים
ואני, אני עומד בצד מסתכל על כולם ומרגיש כמו מלאך המוות
בתחפושת המנסה להפחית מהמשמעות הכבדה המונחת על כתפי המילה
הנוראית הזאת, אבל שרשראות צבעוניות וניצוצות של מחשבות יפות
לא יעזרו במקרה הזה.
אני שוב אבוד, לא עצמי.

הבילוי שלהם נגמר, שלי מעולם לא התחיל אבל הזמן אזל וזה הזמן
לחזור הביתה.
מותש ושבור אני גורר את הגופה העלובה שלי לבית, למיטה הקרה שאף
אחד לא מחכה לי בה.
אני מרגיש את המעיים מתהפכות בבטן ויש לי בחילה.
חשוך וכל-כך שקט שם בחוץ אבל פה בפנים, בתוך הבטן שלי, בתוך
הראש שלי, בתוך הגוף שלי - הכל זורם, עובד לפי קצב אחיד ומוכתב
מראש ע"י הלב. הוא הבוס. הוא הבוס במפעל החיים.
לא קלה בכלל היא עבודתו של הבוס במפעל בעל חשיבות רבה כל-כך כי
ברגע שהוא עוצם לשניה את עיניו הכמהות כל-כך למנוחה, המפעל
פושט את הרגל או במילים אחרות - אני מת!