שעות. היא ישבה שם במשך שעות. רגליה על הרצפה צמודות זו לזו,
גבה נשען על משענת הפלסטיק הכחולה של המושבים בתחנת הרכבת.
ידיה מונחות ברפיון ומבטה תלוי בנקודה בלתי נראית בחלל האוויר.
על ברכיה הייתה ערימת מכתבים מצהיבים מלאים בכתב יד משתנה.
היו שם מכתבים שכתובים בשורות עקומות משהו ובכתב יד מגושם והיו
גם כאלה שנכתבו בצורה מסודרת וישרה. הם היו פזורים באי סדר
ורפרפו מדי פעם, מאיימים לעוף מחמת הרוח.
עברו שם הרבה אנשים במשך היום, עולים על הרכבות, יורדים מהן,
תיקים ומזוודות בידיהם, בגדיהם שונים ומגוונים. תמיד היו
מביטים בשעוניהם וממהרים. אחדים פלטו קללות כשפספסו את הרכבת.
היא ישבה שם במשך כל היום, משעות הבוקר המוקדמות, לפני שהרכבות
הראשונות יצאו ובאו.
היא ראתה את כל האנשים אך לא נראה שהם ראו אותה.
אם היו רואים, מה היו חושבים עליה?
לא ניתן היה לנחש את גילה אף לא ממבט ממושך.
שערה היה אסוף בגומייה מאחורי ראשה, כמה קווצות שיער יוצאות
מהקוקו המשוחרר מעט. הן גרמו לה להיראות מבוגרת יותר. גם בגדיה
שיוו לה מראה  מאוד מבוגר. חצאית בצבע בורדו שהגיעה עד
לקרסוליה וחולצה מכופתרת בצבע צהוב דהוי ששוליה היו בתוך
החצאית.
בגדיה היו מיושנים מאוד למראה ובוודאי הייתה נראית מאוד תמוהה
ואפילו מהווה נושא לצחוק לגלגני לבחורות צעירות. אם אלו היו
רואות אותה שם.
עיניה לעומת זאת היו ניגוד מוחלט לשאר הופעתה. הן היו בצבע
ירוק עמוק וגודלן היה בלתי רגיל. ניבט מהן עצב מהול בתקווה
נוגעת ללב ונראה היה שהן לחות ונוצצות. הן היו עיניים של אדם
צעיר, תמים מאוד, אדם שעדיין חושב על הילדות ומשתוקק לחזור
עליה. לחיות בה שוב. רק עוד קצת.
בידה החזיקה משהו. זה היה קלף. נסיך יהלום. מרופט וישן. אך
הדמות, הציור שעליו היה ברור וצבעיו חיים.
היא הייתה בוודאי, עייפה, רעבה, צמאה, אבל כל זה לא נראה על
פניה החיוורות. חומה שקופה אך בלתי חדירה לחלוטין הפרידה בינה
לבין שאר העולם הממהר.
זיכרונות מילאו את ראשה. זיכרונות ילדות מתוקים ויפים
וזיכרונות פחות יפים. כואבים. היא חזרה בראשה לימים רחוקים,
פשוטים יותר. ימים בהם לא היו כל כך הרבה רכבות. ולא היו
טלפונים בכל מקום. היא חשבה על הילד שגר בבית שמעבר לנחל.
זה לא היה נחל ממש, זה היה מן יובל קטן שעבר כחמישים מטרים
מביתה, אך לילדה קטנה ותמימה תמיד נראה כנחל רחב. הם היו
נפגשים מדי פעם ברחוב שבמרכז העיירה הקטנה שבה גרו. לפעמים
גם במפגשים שנערכו לתושבי העיירה באולם הכנסים הקטן שמדי פעם
הוסב לאולם קולנוע מאולתר למדי. תמיד היא הייתה מלווה בשני
הוריה. אביה נראה מאוד רציני וחבש מגבעת שהטילה צל על עיניו
וגרמה לו להיראות מפחיד במקצת. הוא היה גבוה ולבש חליפות. נראה
היה שהוא לא נוטה לצחוק הרבה. האם הייתה תמיד לבושה בפשטות.
שמלות צנועות ושמרניות מאוד. שערה היה תמיד אסוף בפקעת הדוקה
והיא הייתה הולכת זקופה ומישירה מבט לפניה בהליכתה. בני הזוג
האלה נראו לא קשורים בעליל לילדה.
היא נראתה כל כך מלאת חיים, לחייה ורודות ומבט שובב ומבריק
בעיניה הירוקות. שערה היה בלונדיני ומתולתל קלות, שיער של ילדה
קטנה, רך ודקיק. הקשר היחיד ששני הילדים ניהלו היה רק חיוכים
מנומסים אחד לשני. עד כחצי שנה לפני יום הולדתה האחד עשר.
באותו יום הוא לקח את הסירה של אביו ויצא אל הנחל לשוט. הוא
התיר את הקשר שמנע מהסירה להיסחף וקפץ לתוכה במהירות מיומנת.
הוא החזיק במשוטים והחל לשוט במורד הנחל. השמיים היו די אפורים
אבל הוא לא התכוון להיות בסירה זמן רב. השעות עברו במהירות
מפתיעה והוא נעשה עייף מאוד.
הייתה רק רוח קלילה בלבד והסירה שטה באיטיות, תנועתה כמעט בלתי
מורגשת. הוא הכניס את המשוטים לסירה ושאף את האוויר הקריר. הוא
הרגיש מבוגר ככה. כאילו הוא לבד בעולם ועליו לדאוג לעצמו. הוא
עצם את עיניו ונשאר ככה כמה דקות. לבסוף בלי כוונה הוא
נרדם.

כשהתעורר עוד היה אור בחוץ, אבל רק בקושי. השמיים היו אפורים
כהים והרוח הייתה חזקה מאוד. כנראה שהיא לא נמשכה זמן רב כי
הילד לא התרחק מרחק גדול. הוא פיהק והתמתח, לקח את המשוטים
והחל לחתור חזרה.
לפתע ברק קרע את השמיים. הילד נבהל. הרוח התחזקה מאוד והסירה
החלה להתנודד. אחרי כמה דקות של מאבק עם המשוטים, הסירה
התהפכה. הוא ידע לשחות כמובן, אך הרוח הייתה חזקה מדי. הוא
ניסה לשחות לגדה ואמנם הצליח אבל הזרם לא הניח לו לצאת מהנחל.
הוא נסחף בנחל לאורך הגדה, הוא היה אבוד ומפוחד. במבט חטוף ראה
צללית על הגדה, הוא צעק לעזרה וקולו היה צרוד ובהול. הוא בלע
מים והרגיש עקיצות של קור ברגליו. גופו כאב מהמאמץ. הילד המשיך
לצעוק לעזרה נאחז בצללית ההיא. מבעד למים הוא הרגיש ביד שנאחזה
בחולצתו והרימה אותו במאמץ ניכר כלפי מעלה, אחר כך הרגיש
בלפיתה של ידיים בידיו ואחר כך נעשה לו יותר קר. אבל פתאום
הקרקע מתחת לו הייתה מוצקה. הוא התנשף מבולבל, עיניו עצומות
וטיפות מים על ריסיו. היא הייתה הדבר הראשון שראה כשפקח את
עיניו. כבר היה חשוך ומזג האוויר רגוע יותר. היא חייכה.
הוא ראה את העיניים הירוקות מביטות בו. הוא חייך בחזרה.

מאותו יום הם היו כל הזמן ביחד. הם שטו בנחל בשעות אחר הצהרים
המוקדמות, אחרי שחזרו ביחד מבית הספר הקטן. ואחר כך היו הולכים
למרכז העיר וקונים בכסף משותף כל מיני דברים שאהבו. רב הפעמים
הם קנו תותים. פעם אחת הילד קנה חבילת קלפים. הוא ידע לשחק
משחקי קלפים רבים שאביו לימד אותו והוא לימד אותה כמה מהם. הם
שיחקו על תותים. לפעמים הוא נתן לה לנצח אותו אבל בלי שהוא
ידע, לפעמים היא הייתה מפסידה בכוונה גם.
היא הייתה צוחקת באופן שובה לב ולרב הוא היה נדבק בצחוקה, לא
מבין למה בדיוק הוא צוחק אבל גם לא מנסה להתנגד לצחוק המשוחרר
והפראי הזה.
הם היו נפרדים בסוף היום בידיעה ברורה שיראו אחד את השנייה רק
בעוד כמה שעות. היו ימים שהוא היה מתעורר מוקדם בכוונה וחוצה
את הנחל בסירה לצד של ביתה, מטפס בסולם לחלונה ומביט בה
מהחלון. היא הייתה מרגישה בנוכחותו ומתעוררת. בפעמים הראשונות
היא ניסתה להעמיד פני ישנה אך לא יכלה לעצור את החיוך. אחרי
כמה פעמים ויתרה והתעוררה מיד. היא אהבה את הבקרים המוקדמים
האלה איתו. כולם עוד ישנו והם הרגישו כאילו העולם הוא רק שלהם,
כאילו אין אף אחד מלבדם. כאילו כל היופי הזה של הטבע שייך רק
להם.
ואז הגיע יום הולדתה האחד עשר. ההורים שלה ערכו מסיבה סמלית
ביותר, אליה הזמינו את מכריהם שבאו עם הילדים שלהם. המבוגרים
הסתגרו בבית, יושבים במעגל בטרקלין, על כיסאות וכורסאות
ומעשנים תוך שיחה בטלה ומנומסת על דברים בטלים ומנומסים.
הילדים היו בחוץ וישבו בחוסר מעש על הדשא. חלק ישבו על קרטון
כדי לא ללכלך את הבגדים. הם לא התעניינו בהשתובבות נמרצת בשדות
פתוחים וגם לא במשחקי קלפים על תותים. הם היו רגילים למשחקים
של בובות ורכבות צעצוע. משחקים שבהם לא מתלכלכים ולא צוחקים עד
שכואבת הבטן. הם היו משועממים למדי. ואז הוא הגיע. הוא קשר את
הסירה ורץ לחצר הבית בצעקות רמות ונפנוף ידיים כשעל פניו חיוך
ענקי ועיניו נוצצות. היא קמה ורצה אליו, נושמת לרווחה בגלל
השעמום שלה שנקטע. הם ישבו יחד עם הילדים האחרים, מחליפים
מבטים משועשעים. ואז הם קמו ויצאו בניתורים מהחצר, משאירים את
הילדים ולא מביטים לאחור. הם קטפו פרגים וכלניות וזרקו את עלי
הכותרת למי הנחל, אחד אחד, צופים בהם נסחפים באיטיות עם הזרם.
אחר כך מצאו חלוקי נחל חלקלקים והתחרו ביניהם בזריקה למרחק
ומספר הפעמים שהאבן קופצת על המים. הם לא ידעו עדיין על הדברים
הכואבים שיש
בעולם, הם היו תמימים וחופשיים.

כשלושה ימים אחרי יום ההולדת החלה פעלתנות מוזרה בבית הילדה.
חפצים נעלמו מהמדפים וסודרו, עטופים בבדים, בתוך קופסאות קרטון
גדולות וקטנות. הילדה לא הבינה מה בדיוק התרחש בביתה ושאלה את
הילד על כך. הוא הציע שאולי ההורים שלה רוצים לשפץ או לקנות
רהיטים חדשים והם פטרו את הנושא במהירות.
אלא שההורים שלה לא רצו לעשות אף אחד מהדברים האלה. הם הודיעו
לה אחרי מספר ימים שהם החליטו לעבור לגור במקום אחר. איפה? היא
שאלה אותם. רחוק מאוד מכאן, אבא מוכרח לעבוד עכשיו במקום אחר
ואנחנו נעבור איתו.
מעשיים כרגיל. היא הוכתה בהלם, היא צעקה עליהם, אחר כך התחננה,
אחר כך בכתה בקול ובהגזמה מכוונת, היא ניסתה הכל אבל הם רק
המשיכו לארוז ומדי פעם אמרו שאין ברירה ושהם חייבים לעבור. לאט
לאט הבינה שאין מה לעשות. היא רצה החוצה והתיישבה על גדת הנחל
מביטה בבבואתה אדומת הפנים ונפוחת הלחיים מרב בכי. היא הייתה
מכווצת ורעדה מבכי. הוא התקרב אליה בסירה ובתחילה לא ראה את
פניה. ואז היא הביטה בו. העיניים הירוקות מביעות עצבות תהומית.
היא נכנסה לסירה באיטיות לא אופיינית לה. הם לא דיברו במשך
שעה. בלי לדעת למה, הוא הרגיש שהוא לא צריך להגיד דבר. אחרי
זמן מה היא דיברה. היא סיפרה לו על מה שעתיד היה לקרות, ועל
מאמציה הנואשים למנוע זאת. היא הייתה מיואשת. הוא הפסיק לחתור,
עוצם את עיניו ומכווץ את מצחו, אחר כך טמן את פניו בידיו. אחרי
זמן שנראה ארוך וחסר תנועה, היא ליטפה את שיערו והוא הביט בה,
כאילו ראה אותה בפעם הראשונה, מחייך בעצב. היא השלימה עם גורלה
למרות שבתחילה ניסתה למרוד שוב. הם עשו כמה ניסיונות בריחה
ובאחד מהם נעדרו למשך חמישה ימים. הילד היה הולך לביתו ומביא
להם אוכל, היא חיכתה לו בשדה. בלילה הם היו מתגנבים לביתו והיא
הייתה ישנה באסם הישן על ערימות הקש הצהובות. לבסוף אביו של
הילד גילה אותה שם והחזיר אותה להוריה שלראשונה הפגינו רגש
כלשהו והודו לו בהתרגשות מאופקת מעט.
היום הגיע. הכל היה ארוז בקרטונים שעליהם נכתבו שמות בני
המשפחה, לפי התכולה.
באותו יום הם נפגשו מוקדם בבוקר. הם ישבו בסירה בלי לומר דבר.
הם הביטו על המים היפים, הצלולים התכולים והשקטים. רוח קלה
בלבד ליטפה את ראשם. הוא הישיר את מבטו והתבונן עמוק בעיניה
ואז נתן לה נשיקה על הלחי. היא חייכה וחיבקה אותו חזק חזק,
חושבת לרגע שאם תחבק אותו מספיק חזק אי אפשר יהיה להפריד
ביניהם והיא לא תוכל לנסוע משם. אבל היא הבינה שזה לא כך. הוא
לקח את ידה בידו והיא הרגישה משהו בכף ידה.
זו הייתה חתיכת קרטון דקה. היא הביטה בה. נסיך יהלום.
מה...? היא לא הבינה.
תבטיחי לי משהו הוא אמר בשקט אך בנחישות.
- מה?
- תבטיחי לי שניפגש שוב.
- הייתי נותנת הכל כדי להבטיח דבר כזה, אבל אני אפילו לא יודעת
איפה אני אהיה...
- זה לא חשוב. רק תבטיחי לי שתפגשי אותי בתחנת הרכבת של העיר.
- אני מבטיחה. אבל... ההורים שלי לוקחים אותי רחוק. אני לא
יודעת לאן. הם לעולם לא יתנו לי להגיע לכאן לבד. לפחות לא
בעתיד הקרוב.
קולה רעד והיא התכווצה. הוא הניח יד על ראשה.
- בעוד 10 שנים.
- זה המון זמן!
- אני יודע. אבל לא נוכל להיפגש לפני כן. אז כבר שנינו נהיה
עצמאיים ונוכל לנסוע רחוק כאוות נפשנו אבל עד אז...
- אתה צודק. אני מבטיחה.
הם התחבקו שוב ואז היא יצאה מהסירה והתרחקה בשקט הרחק ממנו עד
שהוא כבר לא ראה אותה והיא נעלמה אל הבית.

למחרת הבית היה כבר ריק.

עברו עוד שעות מספר. האישה ישבה באותה תנוחה. הרוח כבר הייתה
חזקה יותר והמכתבים החלו להתפזר על הרצפה, מתרחקים ממנה.
היא הביטה בחלל ספק מודעת לזמן החולף. הקריין הודיע שהרכבת
האחרונה עומדת להגיע.
היא נרעדה.
הרכבת נשמעה מרחוק, ואורותיה הבליחו בחשכה. האישה הזיזה את
ראשה והביטה על האורות המתקרבים, יודעת עמוק בפנים שזו
ההזדמנות האחרונה, תולה את שארית תקוותיה באורות הבוהקים.
הקרונות הראשונים נכנסו לתחנה. השניות עד לעצירה מוחלטת נראו
כמו נצח. לבסוף הרכבת עצרה. האישה עצמה את עיניה מכווצת את
מצחה. ואז נשמע רעש הדלתות הנפתחות. היא פקחה את עיניה בייאוש
מוזר, שביבי תקווה אחרונה זרועים בהן.
היא שינתה את כל מראה.
האדישות המוזרה הפכה למתיחות חיה ורוגשת, מבטה המקובע נזרק לכל
עבר בחיפוש ובשאלה. היא מתחה את צווארה כדי להביט מעבר להמון
האנשים היוצאים מהרכבת, מתנודדת כשמישהו הסתיר את שדה ראייתה.
אחרי מספר דקות ההמון נעשה דליל יותר ואחרי כן נשארו רק מספר
אנשים מועט בתחנה. היא השפילה מבטה, עוצמת את עיניה ולראשונה
מזה שעות ארוכות, נראתה אנושית. העייפות ניכרה בה כעת, היא
הייתה חיוורת ועצובה מאוד. היא הזיזה את ראשה לאחור ונגעה
בצווארה שכנראה כאב מהישיבה הממושכת באותה תנוחה. אחרי דקות
ארוכות היא אספה את שארית המכתבים שנשארו על ברכיה רועדים
כעלים עדינים. ואז קמה באיטיות עייפה והעיפה מבט אחרון על
התחנה. היא לא ראתה דבר. שום דבר שיחזיר את שביב התקווה
לעיניה.
היא החלה ללכת באיטיות, מגבירה צעדיה, מכווצת כאילו רק עכשיו
הבחינה בקור וברוח.
היא כמעט יצאה מהתחנה כששמעה לפתע קול צעדים מהירים. היא ניהלה
מאבק פנימי קצר אם להסתכל אחורה ולהסתכן באכזבה נוספת או
להמשיך בדרכה, אך לפני שהספיקה להחליט, היא הרגישה יד קרה
אוחזת בכתפה. היא הסתובבה, מוכנה לאכזבה נוספת, חושבת לרגע
שישאלו אותה איפה יש כאן תחנת אוטובוס. ואז היא העזה להסתכל
קדימה. היא לא זיהתה את הגבר הצעיר שעמד מולה, מתנשף מהריצה,
אבל חיוך רחב החל לעלות על פניה כשראתה בידו פיסה קטנה של
קרטון ישן למראה.
אס יהלום.