כשאני קוראת שירה
בא לי
להגיד לי
לכי להזדיין.
אפשר לתחום את הפער
ביני לבין הנשים הגדולות, הנכונות,
ברגע מדוייק אחד
ולחצות אותו זה כמו להיכנס למנהרה שאין בה אור
בקצה אבל
הייאוש
תמיד נעשה יותר נוח.
ברגע בו הבנתי
שאינו מתכוון לשלוח ידו
אל השער
נוסרה אחת מרגלי הכסא
אני מסתתרת מאז בעדת הצופים,
מדי פעם שולחת אל האויר
צירים חורקים
בבקשת תיקון
איני מצפה לתשובה.
זה היה
סחר חליפין בשוק פשפשים
של
מיני נגיעות,
ושאר טפחים ובשר
וקורי-ילדות.
התמורה פגה
אל האויר החבוט
של השנה ההיא
וכבר איני בטוחה אם היתה בכלל.
כשזה נוגע
לאחרות אני נוברת בן ועוקרת את הבושה
כמו ניתוח להסרת גידול
אני שולחת אותן ממני חמושות בנשיות.
אני עצמי
לובשת את הקיר שמאחורי
הבתולין שלי הם
שלט:
הלכתי,
ותיכף אני אשוב.
| 