טיילתי לתומי במורד הרחוב, בדרך מהבנק לסופר.
פתאום ראיתי אותו.
הוא עמד שם, קטן וחמוד, עטוף בחלוק רחצה כחול כולו, ויחף. ילד
בן שנתיים בערך, שנראה כמו גרסה מוקטנת של מעין אל יווני.
שמנמן, עיניים כחולות וגדולות ושיער כל כך בהיר שנראה לבן מדי
כשפגעה בו השמש של יולי. החלוק לא כיסה לו את הראש והוא הביט
בי, מרוכז כולו. לא ידוע לי איך, מכיוון שהרחוב היה עמוס
באנשים וזכור לי שחשבתי לעצמי שאם היה פיגוע עכשיו היו המון
הרוגים.

הוא סימן לי עם האצבע הקטנה שלו להתקדם לעברו. כל כך הוקסמתי
מהילד שמיד התקדמתי לעברו, בלי לשאול את עצמי אפילו מי הוא ומה
עושה באמצע יולי ילד בן שנתיים, יחף, עם חלוק רחצה, באמצע
הרחוב, ולמה אף אחד לא רואה אותו חוץ ממני. כמובן שתת המודע
שלי אמר לי לא להתקדם. כמובן שלא הקשבתי. כשהתקרבתי מספיק כדי
לא לצעוק אמרתי "ילד, מה אתה עושה פה? איפה אמא שלך?" .
הוא הסתובב והפנה לי את הגב. החלוק השחור שלו היה ממש מבריק.
כנראה דמיינתי את הכחול, מהשמש. הוא הלך ואני הלכתי אחריו.

זה בטח נראה מוזר, שאני הולכת אחרי ילד קטן. בטח חושבים שאני
אמא שלו. עמדתי. "אתה מוכן להגיד לי מי אתה?" הוא המשיך ללכת,
יותר מהר, ורצתי אחריו. חשבתי שבטח הוא עולה מרוסיה ולכן לא
מבין אותי, אז התכופפתי ואחזתי לו בכתפיים. הן היו קרות. מאוד.
מדי.

עזבתי אותו והסתכלתי על הידיים שלי. זו היתה שטות לגעת בו. הוא
הסתובב אלי והביט בי. העיניים שלו היו מאוד עמוקות ויודעות,
וקצת עצובות. ברכות עמוקות ללא תחתית של ידע ועוד משהו. הוא
אחז את ידי והתיישבנו על הספסל, מול גן השעשועים.
לא יודעת מה גרם לי להפתח לילד הזה, אבל שם, על הספסל, סיפרתי
לו הכל עלי. את כל ההיסטוריה שלי. הזמן אבד לי ועם כל משפט
הסתכלתי עמוק יותר בעיניים של הקטנטן הזה שישב והקשיב לי
בסבלנות של זקן. מוזר, אבל לא הייתי צריכה להתכופף כדי להביט
לו בעיניים. ואז אמרתי לו את הסוד הכי כמוס "תמיד רציתי להיות
חתול. מאז שאני זוכרת את עצמי."

הוא חייך ואז אמר לי "בואי, נלך" והקול שלו היה מנוסה, ורך
ומלטף. "רק לפני שנלך אני רוצה לשאול אותך אם את מתחרטת על
משהו." "לאן ללכת?" "בואי ותראי." פתאום הבנתי. "לא הגיע הזמן
עדיין, אתה בטח טועה." הקטנטן הוציא רשימה מכיס החלוק והסתכל
בה "אלישיה דמון?" "לא, אליסיה דימון. שמות ממש דומים."
"מצטער. להתראות." הוא קם מהספסל. "ואל תדאגי." הוא אמר "את
חתול." הסתובבתי ממנו, זקרתי את זנבי, ואמרתי "פיקאצ'ו".