לא נשאר דבר. לא הרגש שינע את היצירה ולא היצירה שתניע את
הרגש.
רק דבר כבד בפנים, לא מעיק ולא מציק אך גם אמת הוא לא מביא.
אמת היא דבר חשוב. בלי האמת לא היינו יודעים מה תפקידנו בעולם
זה.
אוי אוי עולם רע, אוי ואוי לעולם אכזר שכמותך.
מתי ילמדו האנשים לחדול מלרוץ? עד מתי ימשיכו הם לדחוף את עצמם
מצוקים אל רכבות צפופות נוסעים.
מה אתה מחפש? שקט? מנוחה? מחילה ומסתור מפני הגשם?
ובכן ידידי... הגשם לעולם לא יחדל. הברקים ישמעו לעולם. נביחות
הכלבים ישמעו בכל מקום.
אפילו במלונות ובבתים. אבל הם לעומתך ירוצו ויברחו לנפשם מפני
גזירה זו. ואילו אתה תישאר שמה.
מכוסה בשמיכה דקה ושמיכה עבה לימים קשים. ואולי גם אתה תבין
שאין הם רצים לנפשם וגם לא לחופש המיוחל. הם, הכלבים בסך הכל
מחפשים את היד שתלטף ותשחק עימם ברגעים אלו. תגיד להם למות אם
צריך. "תיסע להודו", הוא אומר! "תיסע כבר! הטיסה בשתיים עשרה
בצהרים! יאללה כבר שלא תפספס אותה". "אתה בטוח שהטיסה בשתיים
עשרה?" אני שואל את יואב. והוא מחייך ומביא לי את האולר
השוויצרי של דוד מנחם. אוי אוי... דוד מנחם. או שזה דוד שרוליק
אני כבר לא זוכר. הפנים היו טובות.
היה בהם משהו רחום שעם חלוף השנים התברר כזעוף. או שאולי זה
אני שהשתנתי כל כך. "מוצארט!
תגיד לו שזה וולפוג אמדאוס מוצארט! איך הם לא ידעו את זה! כל
ילד בן שנה היה יודע זאת!
אוף נמאס מהם! ישראלים חסרי כל השכלה וידע". "אז תלך לתכנית
יוחנן!" אומרת ברוריה אשתו.
"שאני אלך לתכנית? מה? אין לי מה לעשות בחיים?!" ולוחש: "תלך
לתכנית יוחנן. מפגרת."
מחדר המדרגות נשמע קול צריחה. ברוריה יצאה בהיסטריה לשמע
הצרחה. יוחנן הדגול... טוב.. יוחנן הדגול ישב בכורסא וצעק
לעברה: "תעזבי אותך כבר! מה את צריכה להתערב בכל דבר שקורה
בבניין!
מה את לשכת הסעד?!" ולוחש: "למה התחתנתי איתך. מפגרת."
השקט הוא זמני בלבד. די! די. חדל מלשנוא את עצמך. חדל מלרבוץ
על נפשך!
"דוקומדיה! הוא אמר דוקומדיה! סליחה יואב? אתה מעוניין לשתף את
כל הכיתה בשיחתך עם שגית הרשלזונטיילר". שגית הרשלזוטיינר...
ילדה יפה אבל יותר מידי עמוק בחומר. לא יודע... אני לא אוהב את
זה... הם אמרו פעם שהיא כלבה ואחר כך אמרו שהיא ילדה טובה...
אני לא יודע... היא נחמדה... אני מסמפט אותה... זה דבר טוב!
אני אוהב דברים טובים. מר סלנט, האיש ללא הפנים, היה יכול לדבר
ובאותו זמן להרגיש,אז לא היו הרבה כאלו. הם הסתתרו בגטאות מפני
הנאצים. כן כן אי שם במחנה ההשמדה בוכנוולד. בוכנוולד היה מקום
פסטורלי. הקשישים הרגישו רע אז... בימים האלו בבוכנוולד. היה
רע. קשה. לא היה אוכל. רצח, כל יום שלישי מקריאים את שמות
הבאים בתור. השאלות הרגילות. אבל היה אחד שם, קראו לו יוחנן
מנדלוביץ', היה גיבור גדול. חבר של אוסקר, שינדלר כמובן. גם
אחר כך נסע לאמריקה וזכה באוסקר. האקדמי כמובן. היה ילד אמיץ
יוחנן מנדלוביץ'. חבר של מנחם ינקעלביץ'.
שניהם ניצולי בוכנוולד. למה? משוגע!
"דודו"! נשמע קול צעקני במבטא מרוקאי כבד. "דודו טופז! תביא
פרסים. תעשה שלום בית.
תאהב אותי!" זו הייתה סימה אשקלוני מנתיבות. אך אך... סימה
אשקלוני. אישה טובה... חטפה מכות מבעלה אבל מה... לא התלוננה.
חטפה והלכה לבכות במסדרון בשקט בשקט כדי שסמדר ביתם המאומצת לא
תראה ותשאל שאלות שלא במקום אחרת גם גורלה יהיה זהה לגורלה של
אמה.
לא בכוח אמרתי לך. תן לזה להגיע לבד. תכתוב במקום לדבר. עיתון
הארץ.
סממנים פוליטיים שמאלנים לחלוטין. בטהובן היה שמאלני. אהב את
הארץ אך גם אהב את החיים הפשוטים. היה הולך כל יום חמישי
לבריכה של קיבוץ יגור. היה עושה שלושה פרפר, שניים חזה ואחד
רגיל. אהב לאכול חביטות ירק. הייתה אז התקופה של חביטות הירק
בקיבוץ. כולם אהבו זאת,חוץ מרונן. טוב נו... הוא היה ילד חוץ.
אז היו ילדי חוץ, הם דווקא לא קשורים לבוכנוולד הפסטורלי.
היה גם אחד. חנן רבין. קרוב משפחה של יצחק רבין. היה אוהב את
מוצארט. היה לו אויב בשם אפריים הרדוף. אהב את באך מאוד. הם
שניהם היו מתווכחים בהפסקה על מי יותר חודר ועמוק. מוצארט או
באך.
עד שבא רמי והחליט שבטהובן הוא המלך ובזה הם סיימו את
הוויכוחים. כי רמי אמר ושיתהפך העולם.
ואכן העולם התהפך. הוא היה השליט. מה כבר יכולנו להגיד או
לעשות. אז לא היו וובוס חמינדוס כדי להתנגד. היום אין שליט. יש
שניים בכל כיתה. שניהם מייצגים בערך את אותם הדברים רק לא
בדיוק באותן המילים. אני אישית הייתי בוחר בסלנט להוביל אותנו.
הוא היה טוב. אני אהבתי דברים טובים. זה נחמד. כן. זה נחמד שיש
דברים טובים.
"הוא עשה קקי! משה הילד עשה קקי!" צעקה מרים גורן בשמחה. אבל
בעלה משה לא היה בסביבה.
הוא כבר היה אצל הפילגש. רונית. מרים לא ידעה נפשה מרוב אושר.
מצידה שילך גם לצ'יצ'ולינה.
היא פתחה את הדלת ורצה לשכנתה טובה. טובה גם לא הייתה בבית היא
נסעה לתערוכת הבכורה של בעלה. היה פותח כל שני וחמישי גלריה.
היה עושה הרבה אבל מרוויח בקושי גרוש.
היה לו את הטאץ' כמו שאומרים. הוא ידע לשלוט במכחול. היה לו
קור רוח על הדף וידע לתת לכחול לצאת ברגעי ההכרעה. היה איש חסר
פנים. הוא נכווה קשה בפיגוע או שמא זה היה במלחמת השחרור. טוב
אני כבר לא זוכר אולי אשאל את דוד חיים. היה גיבור. נלחם תחת
שירותו של לורד אורט ווינגייט. איש פשוט אבל מניפולטיבי בצורה
מחרידה. היה אונס פה ושם את הבנות של מחזור ד. אבל אז נכנס
מזכיר קיבוץ חדש והחליט שדוד חיים ילך לעבוד עם מנדל בנגריה
וככה ידע קצת חינוך אמיתי. מנדל היה מורה בעברו אז כך שהכל
באמת הסתדר על הצד הטוב ביותר. חוץ מהרטה. היא נשארה עם שריטות
מהאונס השני שלה. אוי אוי הרטל'ה. אישה טובה. אהבה את הארץ. כל
המשפחה שלה הלכה קפוט באוושוויץ. היא עצמה
אומרת כל יום שישי תפילה חירשת לאלוהים בתקווה שישמע את קולה
וייקח אותה כבר. כי בנינו זה די לא פייר שאחיה יונתן הלך והיא
לא. כל חייה הרגישה אשמה. גם הואשמה בריגול פעם. היה אז את
הסיפור של הריגול.
הם אמרו שהיא ריגלה אחרי יוחנן לזרוביץ' והיא הכחישה. היא
הייתה מוכנה לעשות הכל, רק שלא יאשימו אותה בזה. אביה היה מרגל
או שהוא היה גסטפו בדרגה גבוהה. או לא זה היה בכלל חנן שוצמן
שהיה חייל גסטפו. מה? תשפטו אותו? היה חייב, תאמינו לי שגם הם
רצו אבל לא היו להם חברים כמו רוחמה סימרוטיץ' שהייתה חצי
יהודיה וחצי ארית. בת זונה לא קטנה רוחמה. הייתה שוכבת על הדשא
כדי שגדי המציל יראה את עכוזה המדלדל. הייתה זקנה בלה. רוחל'ה
אחותה לעומת זאת הייתה אישה טובה. פנים טובות ולב זהב, אהבה
לשתות המון קולה. מאז שדודי חזר מאמריקה הוא הביא לקיבוץ המון
משקאות חדשים ולסבתא רוחל'ה הביא קולה למרות שהיא אוהבת נורא
את טעם הוודקה. היא התמכרה לזה.
דודי כמובן היה מרוצה. היה מכוער דודי אבל לב טוב כמו של סבתא,
אהב לתת. בסתר גם לקבל אבל בחור טוב,לב טוב. באמת.