בשעה שהיא כמעט שלוש וחצי בלילה, אבל עוד לא, מצאתי את עצמי
מול המחשב, הוגה במשמעות העמוקה של החיים. מכיוון שמלבד
המאבטחים בשער הכפר הנפשות החיות היחידות בסביבה הקרובה אליי
היו כלבים משוטטים, ואפילו הבמה לא הצליחה לספק אותי רגשית
משום מה, פניתי חזרה אל המפלט הלא מנוצל שלי מימים עברו.
דובוני הגומי שלי, שאמנם היו מטאפורה פרוזאית לשעמום קליני ותו
לא, סיפקו לי, כפי שציפיתי, את הלך הרוח הרצוי. אצבעותיי אשר
טיילו הלוך ושוב על מקשי המקלדת השמיעו רעשים חלשים אשר פירושם
היה הצטברות אותיות למילים ומשפטים על גבי המסך.
מאוכזב מתודעתי המשוועת לכתיבה משמעותית, וממחשבותיי החוזרות
שוב ושוב אל אותו חוג מקרמה מטפורי, ידעתי מה עליי לא לעשות.
אך זה כמובן היה החלק הקל. מה כן ראוי שאעשה עכשיו, הייתה
השאלה אותה צריך הייתי לשאול את עצמי.
מהיכרותכם עמי, ידוע לכם ודאי שאת השאלה הזו לא טרחתי לשאול.
מה שכן טרחתי לעשות, היה למצוא נושא ראוי לכתיבה. כמובן שכשלתי
אף במשימה פשוטה זו, ונשארתי עם. עם מה? ובכן, שאלה זו ניקרה
בראשי, כנקר הבונה את קינו במרומי העץ המשיר את עליו עם בוא
השלכת.
מבלי לקבל תשובה, ידעתי כי הקיץ הקץ על דחיית הסיפוקים שלי.
יצר ההרס העצמי שב והזכיר את נוכחותו במקום, וזאת הפעם העשירית
בחצי הדקה האחרונה שהוא עשה כך. גמלתי בלבי שיציאה לסיגריה
תהיה הדבר הבא שאעשה, מתוך תקווה שאל מול העשן המתאבך אל על
אמצא תשובה לבעיה המציקה לי בנוגע למהות האמיתית של הקיום
שלנו. כמובן שקיוויתי לשווא.
חייזר קטן מכוכב אחר עמד על הענף שמולי, וביקש ממני אש. למרות
העובדה שהוא היה ירקרק ומשולש, לא התקשיתי במידה ניכרת לזהות
שמדובר ביצור בעל אינטלקט, ופיתחתי עמו שיחה קלילה. הוא סיפר
לי שהגיע מכוכב אשר ממוקם, על פי אמות המידה שלנו, אלפיים חמש
מאות ושבע מיליארד שנות אור מכדור הארץ. שאלתי אותו למהות
ביקורו, והוא ענה לי בכנות תמימה לחלוטין שנגמרו לו הגפרורים,
ולכן הוא בא לפה, על מנת להעביר איתי שיחה קלילה על סיגריה.
מתוך הבנה מלאה של אותו היגיון פשוט, שאלתי אותו מדוע בחר
דווקא בי, מתוך כל אותם אנשים אחרים על פני כדור הארץ שבוודאי
עומדים בדיוק כמוני ומעשנים להם סיגריה של הגות. החייזר, שאת
שמו אין לי כוח לנסות לכתוב באותיות העומדות לרשותי, ולכן
(בהסכמתו המלאה, אגב) אמשיך לכנותו חייזר, ענה לי משהו על חוגי
מקרמה וחיפוש אחר משמעות. אך אני לא התרכזתי בתשובה, שכן לפתע
הכתה בי תדהמה קלה לנוכח העובדה שהוא עבר מרחק גדול כל כך רק
בשביל אש.
החייזר גיחך לנוכח תדהמתי אשר באה בדיליי. לדידו, היה זה עניין
של מה בכך. בסך הכל, כמו כל דבר אחר בחיים, מסעות בחלל זה
עניין של תפישה חושית. אם אתה מאמין בדת המדע, לפיה מרחק נמדד
במשך הזמן הלוקח לאדם לעבור אותו, אתה יכול ללחוץ על דוושת הגז
של החללית כמה שתרצה, אבל המהירות המקסימאלית שלה כבר קבועה
מראש במחשבה שלך, ולכן היא גם קבועה במציאות.
"אני", אמר לי החייזר, "לא מקובע כמוך לאקסיומות מתמטיות של
מרחק כפול מהירות שווה זמן. מבחינתי, הדבר היחיד שמשנה את
נתוני המציאות הוא הרצון שלי לגביהם. ברגע שרציתי להיות לידך,
מבחינתי, כבר ביקשתי ממך אש. מבחינתך, עברתי את המרחק בין שני
העולמות בתקופת זמן שלגבייך היא בכלל בלתי נתפשת לגבי בן אנוש,
ולכן אתה מתאר אותי לקוראים כיצור משולש וירקרק. ככה אתה יכול
להוריד מעצמך את הנטל שבלקבל את העובדה שאני כביכול בן בלי
גיל."
לקחתי שאכטה נוספת, בניסיון להרוויח מעט זמן על מנת לפרש לעצמי
את מלותיו. נשפתי את העשן, וויתרתי על הניסיון. שאלתי אותו, אם
מה שהוא אומר בעצם, זה שאני החלטתי שהוא משולש, ולכן הוא כזה,
בדיוק כמו שאני החלטתי לחפש משמעות בחוגי מקרמה. החייזר היה
מרוצה ביותר מהתפישה המהירה שלי, ותפח לי על השכם לאות הערכה
למהירותה של פעילות מחשבתי, דבר שהיה מוזר במקצת בהתחשב בעובדה
שאם הוא לא היה עומד על הענף הוא היה מגיע לי בקושי עד הברך.
אבל אני כבר רצתי קדימה עם משמעות הדברים שלו, והנחתי שלא יקרה
שום דבר רע אם במקום יצור קטן ומשולש אני אראה אותו כבחורה
שופעת בעלת גוף מעוצב להלכה.
הצד היפה בכל הדברים הוא איך נראו החיים שלי לאחר המקרה. כמובן
שלא שמרנו על קשר, מכיוון שקשה מעט לשמור על קשר רציני במרחק
של אלפי מיליארדי שנות אור, אבל זה לא שינה הרבה. משקיבלתי על
עצמי את דרך החיים שלמדתי באותו הערב, הייתי רואה את מה שהייתי
רוצה. משהתעמקתי קצת ברמה הפילוסופית של כל העסק, הבנתי כי
בעצם כולם נוהגים ככה, רק שהם לא מודעים לזה. מהרגע שאנחנו
נולדים אנחנו למדים שהעולם צריך להראות לנו בצורה מסוימת, ולכן
אנו הופכים אותו לאותו עולם חסר יכולת שינוי מיידי. פרופסור
פרנקו דלפי השלישי (גבי ניצן / "פרא") הגדיר את זה כסיפורים
אשר אנחנו מספרים לעצמנו והעולם מתאים את עצמו לפיהם. אני
הבנתי שכל אדם מכתיב לעצמו את העולם. גם הרופא שרשם לי את
הכדורים, וגם האחות שאני שומע מתקרבת לתת לי אותם, עושים את
הדבר הנכון. מבחינת העולם שלהם, אני סכיזופרן שמאמין שהעולם
הוא דבר שמשתנה על פי התפישה של המסתכל. לפי מה שהם יודעים, זו
מחשבה מגוחכת לחלוטין. אני מקווה שהאחות לא תמחק לי את הקובץ
הזה, שאני אוכל להיזכר מחר בבוקר במה שכתבתי הלילה. נחיה
ונראה.
אחרי שקיבלתי את הכדורים, שקעתי כרגיל בשינה עמוקה. משום מה
אני לא מצליח לראות את עצמי לא ישן אחרי שאני לוקח אותם. כנראה
שלזה הם נועדו. להשכיח ממני את העובדה שאני הוא זה שמספר את
הסיפור. המזל שלי הוא שהם אמורים להשפיע לחלוטין במשך עשרים
וארבע שעות, אבל בשעה האחרונה של היממה הם נחלשים מעט, ואז אני
מצליח פחות או יותר לגבש את התודעה שלי מחדש. עד שהאחות באה
שוב ונותנת לי אותם. אולי הלילה אני אשב ואדבר איתה קצת לפני
שאני אבלע את הכדורים. אני אשמע ממנה על החיים בחוץ, על מה
השתנה מאז שהתאשפזתי כאן. אני יכול לחשוב את עצמי במקום אחר,
אבל אני לא רוצה, כי בסך הכל נעים לי במציאות המוכתבת. זה חוסך
לי המון כאב ראש של מה אני רוצה עכשיו. במילא אף פעם לא הייתי
מוצלח בלדעת מה אני רוצה. אז לא נורא לי שמישהו אחר מחליט
בשבילי. ואולי באמת הם צודקים, ולא כדאי שאנשים ידעו את מה
שאני ידעתי, כי אם כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה שיקרה, העולם
יתחרפן. מצד שני, אולי הם סתם מפחדים לאבד את השליטה שהם יצרו
לעצמם על החיים של אנשים, אז אני אשלח את זה בכל זאת. כשזה
יעלה לבמה, הם לא יוכלו לעשות כלום. עליה הם לא שולטים. ואם הם
כן צודקים, אז לא נורא, כי אחרי הכל, אני בכל זאת סכיזופרן,
ומי כבר יאמין למה שיש לי להגיד?
יצאתי לסיגריה, לפני שהאחות באה שוב עם הכדורים. לילה טוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.