הראש הפסיק לעבוד, הידיים רעדו והרגליים כבר לא יכלו להחזיק
אותי. נפלתי.
לאט לאט קצב הנפילות שלי התחיל להתגבר, מפעם בחודש לפעם
בשבועיים ומשם לפעם בשבוע ולמצב של היום שקורה לי שאני נופלת
פעם ביום. הגוף שלי חלש מכדי להחזיק אותי, הוא לא כתמול שלשום,
בכלל לא.

לפני שלושה חודשים גמלה בי ההחלטה, מהיום - דיאטה. מאותו רגע
כל משטר התזונה שלי השתנה, מילדה אוהבת חיים ובעיקר אוכל,
שביום יכלתי לטרוף כמויות עצומות של אוכל שכללו, שוקולדים,
צי'פסים, ומיני ממתקים ונהניתי מזה באמת שנהניתי, הפכתי לילדה
שחיה על תפוח ומים. מעולם לא הייתי ילדה רזה, נולדתי שמנה וכל
חיי ביליתי כשמנה ולא סבלתי מכך. אך בשנים האחרונות התחלתי
להרגיש את זה יותר ויותר, הכל התחיל מהעלייה שלי לתיכון ששם
הכללים הם אחרים לגמרי. שם ממש הבהירו לי שמה שקובע את המעמד
החברתי בבית ספר הוא המראה שלך, ואני הייתי שלמה עם המראה שלי
אומנם הייתי עגולה פלוס אבל היה לי טוב, הייתי מתלבשת בטוב טעם
ובהתאם למידותיי. אבל כנראה שזה לא הספיק מהר מאוד הבהירו לי
שזה לא עובד ואנשים התרחקו ממני ובהפסקות היו מצביעים עליי
כאילו אומרים, "הנה השמנה המגעילה הזאת", אבל המשכתי לאכול
התבעתי את יגוני באוכל, שוקולדים, בורקסים, בייגל טוסטים היו
בשבילי המענה המתאים לעניין. השמנתי עוד ועוד בגלל הדיכאון בו
הייתי שרויה. אבל באופנה כמו באופנה הכל משתנה המכנסיים התחילו
אט אט לרדת בגזרתם עד שנראה כאילו כל הבנות הם בנות שרברבים
ולא יותר, וכמובן שמי שלא הולך עם הגזרה הזאת לא נחשב אז לא
נחשבתי. בכיתה י"א הגעתי לשיא משקלי והרגשתי את זה, בטיול
השנתי רציתי להחליף עם חברה (עוד שהיו לי חברות מעטות) מכנס
והוא פשוט נפרם ונקרע מעליי הייתי צריכה לקנות לה אחד חדש
ולקבור את הבושה בעוד ועוד ערמות של אוכל. לפעמים האחות של בית
ספר הייתה קוראת לי ועושה איתי שיחה על המשקל ועל הדרכים
להתמודד עם זה. בתחילת י"ב החלטתי שזהו הזמן המתאים להתחיל
להתמודד עם בעיית השמנה שלי, לי היה בראש סלוגן שקראתי באחד
מעיתוני הנוער - "רזון או לא להיות" ואני החלטתי שאני רוצה
להיות, נמאס לי להיות "לא להיות", אני רוצה להיות רזה או
"כוסית" בפי חבריי לשכבת הגיל. התחלתי לנסות כל מיני דיאטות
שלא הועילו למשך זמן הייתי על נדנדה מעצבנת של להוריד במשקל
להעלות במשקל, עד שהחלטתי אחת ולתמיד - אני לפה שלי לא מכניסה
יותר אוכל. בניתי לעצמי משטר דיאטה של כמויות עצומות של מים
לשתייה ביום ושלושה ארוחות ביום שבנויות מתפוח עץ אחד לכל
ארוחה. בחודש הראשון הרגשתי עם עצמי נפלא המשקל שלי צנח פלאים,
מידת המכנסיים התכווצה ואיתה נעלמו חלק מהשומנים. אך עם כל
השמחה הזאת גם התמוטטתי בפעם אחת. החודש השני היה טוב יותר
מהשני כבר התרגלתי למשטר ושוקולדים ובורקסים כבר לא גירו אותי
יותר, מידת המכנסיים צנחה עוד ועוד ותוך כדי כך רמת הפופולריות
שלי עולה ועולה. התחילו להזמין אותי למסיבות ואירועים חברתיים
שלפני זה רק שמעתי עליהם בשיחות מסדרון מזדמנות. הבנים התחילו
איתי ללא הרף, מספרי הטלפון זרמו, ההורים שלי ששמו לב לשינוי
המרענן שמחו בשבילי אך לא שמו לב שאני הפסקתי לאכול כמעט
לחלוטין אך שוב עם כל השמחה הזאת משהו קטן העיב על הכל שוב
התמוטטתי. בחודש השלישי ההתמוטטויות הפכו יותר ויותר תכופות
אבל הרגשה הכללית הייתה טובה ביותר התעלמתי מהיותי מתמוטטת כמה
פעמים בחודש זה היה המחיר ששילמתי על מעמדי החברתי והוא נראה
לי סביר מאוד. מידת המכנסיים שלי המשיכה לצנוח בהתמדה, הבגדים
הישנים שלי נראו לי כמו אוהלי סיירים, הבגדים החדשים היו
טרנדים יותר, הג'ינסים שלי היום נמוכים נורא כמו של בת של
שרברב. המחשופים העמוקים חשפו חזה שופע וגוף דקיק, באחת
המסיבות התחיל איתי איזה נער שזה זמן מסוים אנחנו יוצאים והוא
מתהדר בי כמו תכשיט, אני החברה "הכוסית" שלו. כולם מקנאים שהוא
תפס את "הכוסית של העולם", הבנות באות להתייעץ איתי אני ממש
הפכתי לאייטם בבית ספר ומשמנה שאף אחד לא שם עליה לפצצה של
השכבה שכולם רק רוצים להיות איתה ו/או לידה. אבל המורים וצוות
היועצות שמו לב למשהו לא סביר, הם לא הבינו את פשר הצניחה
המשמעותית במשקל, עד שיום אחד המחנכת שלי התקשרה הביתה ודיברה
עם אימא שלי ארוכות לאחר מכן אמי נכנסה לחדרי התיישבה על המיטה
ושאלה אותי לשלומי, אמרתי לה שהכל בסדר איתי ולמעשה לעולם לא
היה טוב יותר, היא סיפרה לי שהמחנכת שלי התקשרה והיא מודאגת
מהירידה הדרסטית שלי במשקל וגם היא למעשה מודאגת מזה שהיא לא
ראתה אותי אוכלת אוכל "אמיתי" לאחרונה. אמרתי לה שטוב לי ככה
ושתעזוב אותי עכשיו.
היא יצאה מהחדר ואני המשכתי למדוד בגדים. ההתמוטטויות שלי הפכו
אט אט תכופות יותר ויותר, מדי יום הייתי מתמוטטת, מרימה את
עצמי וממשיכה הלאה. באחד הימים החלטתי שרזיתי מספיק שקלתי כבר
קרוב ל40 קילו שזוהי ירידה דרסטית ממשקל שהיה מעל 100 קילו
בשלושה ומשהו חודשים. כשחזרתי מבית ספר הכנתי לעצמי משהו לאכול
במקום התפוח הרגיל, אכלתי פסטה עם חתיכת שניצל חמש דקות אחרי
שסיימתי את הארוחה הייתה לי בחילה רצינית הלכתי לשירותים
והקאתי כל מה שאכלתי עד הפירור האחרון. תירצתי את זה לעצמי בכך
שמזמן לא אכלתי אוכל מוצק וזה בטח יסתדר. ארוחת הערב הגיעה
התיישבתי עם כולם לאכול אימא הגישה לי את הסלט. הכנתי לעצמי
פרוסה עם גבינה והתחלתי לאכול הפעם לא הספקתי לסיים את האוכל
והרגשתי בחילה הלכתי לשירותים והקאתי הכל. בימים הבאים כל
הניסיונות שלי לאכול עלו בתוהו אבל גם תפוחים הייתי מקיאה
כלומר שום דבר הקיבה שלי לא הצליחה לעכל. ההתמוטטויות שלי הפכו
תכופות עוד ועוד כבר כמעט שלוש פעמים ביום הגוף שלי היה ממש
חלש את שיעורי ספורט הייתי מעבירה בקושי רב מאוד, רמת הריכוז
שלי בלימודים ירדה בצורה דרסטית מאוד, אבל ברמה החברתית היה
הכל מצוין עד מצוין מאוד, חבר שלי המשיך להסתובב איתי כתכשיט
ולא היה אכפת לי נהניתי מזה, הוא קנה לי מתנות קטנות  ופינק
אותי, במסיבות הייתי מסמר הערב וכולם קינאו בגזרתי הדקה.
אבל בתוך תוכי ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל סירבתי להודות בזה
בקול רם כי לא רציתי להשמין אולי אפילו היה בי חלק שרצה לרזות
עוד, אוכל כבר הפסקתי לנסות לאכול היום הממוצע שלי כלל כמה
בקבוקי מים.
יום אחד בזמן בית ספר היועצת קראה לי לחדרה, היא התחילה לדבר
איתי על הפרעות אכילה וכל מיני כאלה דברים לא ממש הקשבתי לה,
אחרי כמה זמן היא שיחררה אותי חזרה לכיתה כשהבינה ששום טובה לא
תצמח מזה. בהפסקה הלכתי להיפגש עם כמה חברות בחצר ולפתע תקפה
אותי הרגשה נוראה הרגשתי שאני עומדת להתעלף, אחת מחברותיי
שהייתה שם התחילה לדבר איתי שראתה שאני מחווירה ולא מרוכזת
בעליל, לא הבנתי מה היא אומרת רק הספקתי לצעוק, "תעזרו לי!"
והתעלפתי.
התעוררתי מסתבר, שלושה ימים אח"כ בבית חולים, מחוברת לכל מיני
צינורות משונים, איך שהתעוררתי בא אליי רופא ושאל אותי כל מיני
שאלות על הרגלי האכילה שלי לאחרונה והאם שיניתי משהו בתפריט
שלי שיקרתי לא ואמרתי לו שלא שיניתי כלום, הוא יצא מהחדר ואחרי
עשר דקות לערך נכנס רופא אחר, הוא הציג את עצמו בתור פרופ'
הלפמן, הוא שאל אותי אותם שאלות כמו הרופא הקודם אבל במקום
לצאת מהחדר כמו הרופא הקודם הוא לקח כיסא התיישב לידי ואמר לי
שהוא יודע שהפסקתי לאכול. ושירדתי בצורה דרסטית מאוד במשקל,
הסתובבתי לצד השני של המיטה מרוב בושה הוא המשיך לדבר ואמר שזה
לא בושה שהרבה בנות שהגיעו למצבי אומרות אותו דבר הסתובבתי
בהפתעה, "מה זאת אומרת הרבה בנות במצבי?" שאלתי הוא הסביר לי
שאני סובלת מהפרעת אכילה מסוימת ומי שסובל ממנה תמיד מכחיש את
הימצאותה, שאלתי אותו אם זה שאני מקיאה כל דבר שנכנס לי לפה
קשורה לעניין אז הוא אמר שבהחלט זה חלק מהבעיה ושעכשיו כחלק
מתהליך שיקום ארוך אני יצטרך ללמוד לאכול מחדש ועד שאני ילמד
לעשות זאת אני יהיה מחוברת לצינורית שתתן לי אוכל ישר לווריד.
אחרי שבוע שוחררתי מבית חולים אבל במקום ללכת חזרה הביתה
נלקחתי למוסד מיוחד לאנשים עם הפרעות אכילה שם עברתי סדנאות
והרצאות על נושא המשקל ותדמית האדם, אבל בתוך תוכי לא כל כך
רציתי לחזור לאכול כי מבחינתי לחזור לאכול היה לחזור להשמין
ולא רציתי, רציתי להיות רזה, כי מבחינתי "רזון או לא להיות".
מדי פעם פרופ' הלפמן בא לבקרי במוסד ושם דיווחו לו שההתקדמות
שלי איטית מאוד ושאני עדיין זקוקה להאכלה מהווריד, הוא ישב
איתי לשיחות ארוכות והסביר לי את חשיבות העניין אבל לא רציתי
לאכול אז הייתי עושה את עצמי אוכלת אחרי זה חוזרת לחדר שלי
ומקיאה וככה הלאה והלאה את הצינורית הורידו ממני כי ראו אותי
אוכלת אבל לא ראו אותי מקיאה, פעם בשבוע הייתה לי פגישה עם
פרופ' הלפמן שדיבר איתי ושוחח איתי על ההפרעה וסיפרתי לו עד
כמה טוב זה עשה לי, וכל החברים והחברות שזה הביא וחבר שלי
שנורא אוהב אותי. ונעצרתי. פתאום התחוור לי שמרגע שאושפזתי אף
אחד מחבריי לא בא לבקרי או שאל לשלומי, והחבר שלי שכל כך אהב
אותי אפילו לא טרח להרים טלפון לשאול מה קורה איתי. שתקתי.
אחרי שהוא הלך, בלילה ששכבתי לישון חשבתי על כל מה שהוא אמר
לי. הוא צודק, אף אחד מחבריי כבר לא בקשר איתי אני נחשבת
"משוגעת". אני הייתי בשבילם רק "כוסית" וזהו, כל מה שסבלתי
בשבילו היה לשווא כל הרזון והיופי הזה לא שווה כלום.

חצי שנה עברה מאז, סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות מלאה.
הייתי גאה בעצמי, יצאתי מהשפל בו הייתי שרויה זמן רב. מאז
השיחה עם פרופסור הלפמן עליתי כמות נאה של ק"ג אני אומנם עדיין
לא שמנה אבל כבר לא רזה כמו פעם וטוב לי. הבעיה היחידה שנותרה
לי מאז היא שהמחזור לא חזר, הוא הפסיק אי שם בתחילת הדיאטה ולא
חזר מאז, וזה יכול מאוד להעיד על בעיות לעתיד באם יבוא הזמן
להרות.
תאריך הגיוס שלי מתקרב, אני מקווה לעשות תפקיד טוב למרות
הפרופיל הנמוך שיש לי בגלל הפרעות האכילה מהן סבלתי. בינתיים
הכרתי בחור חדש, ארז, מקסים ומתוק. והכי חשוב הוא אוהב אותי
בזכות מי שאני.