מראה מראה שעל הקיר של מי הדם שדבוק למסגרתך
המכות וההתעללות שספגת מיד זריזה שהכתה לעברך בטעות...
כשרצתה לפגוש את הפרצוף האומלל שנקרא אימא.
מראה מראה, עצמי עינייך, שותף אני למעלליך, שותף אני לצרחות
שבקעו מהחדר הסמוך, שותף אני לשקט שאחרי, ולבכי שבא הרבה
אחרי... טריקת הדלת שלו... מניאק בן זונה תביאי רובה תביאי
אקדח אני אדאג שלא יחזור אמרתי... וזה קרה שוב ושוב... והרובה
נשאר יתום מכדור... שרק לא אשאר יתום בעצמי ... הדם זורם נוטף
מאפך
נוטף ונוטף, והכאב ישר דופק בראש.
למה, למה חיים ככה צעקתי, ואין תגובה,לא, גם אין תשובה.
הקירות מדברים אליי עתה. לך נחם את אימא אח קטן.
נחם אותה, היא עוד מאמינה שיהיה טוב.
מה זה משנה מה היא מאמינה.
העיקר שהמראה יודעת, שותקת, ונוטפת דם. |
