כשזה בולע אותי, לחור שחור ואינסופי. אני נזכר בך.
וכלום לא נשאר.
כשנקודות לבנות הופכות לפסים לבנים הופכים למסך לבן.
והכול נגמר.
והכול נבלע. ואני מנסה, לקפץ, לא להיסחף. לא לבד.
והכול נטרף.

שקט לא ברור ממקור לא מוגדר, מזעקה לא שקטה.
וכלום לא נשאר.
וזה מועל בי שוב. תמונות, תמונות. את אני ביחד לחוד.
והשקט לא מוותר.
שלי, זועק החור. ואני נלחם, נוגע לא נוגע.


מפוזר פונה אני אל אלילי, וקורא אני אליהם בזעקה מחרישה.
והם לא שם, כי כלום לא נשאר.
מבולבל פונה אני אל עצמי, רק בכדי לגלות כי החור גדל מעלי.
והכול נגמר.
כשאני נזכר בך, עייף אני מלקפוץ, מלהילחם.
והכול נטרף. והכול נגמר.