פגשתי את המוות בתחנה המרכזית.
היא הייתה חסרת אונים, קוראת בקול, נושאת שמיכה כבדה ותיק.
האנשים שמיהרו למלאכת יומם לא עצרו להקשיב לה. אני הייתי חייב.
היא ביקשה עזרה, היא רצתה לצאת מהתחנה, לפגוש מישהו שלא זכרה
את שמו, או איפה קבעו להיפגש. לקחתי את השמיכה ואת התיק
והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. היא לפתה את זרועי בידה הכחושה
והלכה איתי, ומלמלה מילות תודה. כשיצאנו מהתחנה היא בכתה. לא
היה לה שום מושג לאן היא צריכה ללכת עכשיו. האוטובוס שלי בדיוק
הגיע לתחנה, חמישה מטרים לפני. היא אמרה שאני בטח צריך ללכת
ומה היא תעשה, אבל לא הייתי יכול להשאיר אותה באמצע הרחוב.
הצעתי לה לחזור לתחנה, והיא בלית ברירה הסכימה. החזרתי אותה
לתור של הבדיקה הביטחונית, והלכתי. מה יכולתי לעשות?