נכתב ביום הזיכרון לחללי צה"ל
עד אשמע את העולם עצוב, מבכה את מות בניו
שחור עוטה פני הזולת, כפיח התותח מכסה את שדה הראייה
עד אביט בחברי הלץ שלבש שחורים והתעצב
פניו, כבליקוי חמה, הפכו שחור מפחיד, משונה, כואב...
עד אפגוש בו במוות פנים אל פנים
עד אראה את אמו ופניה אדומים,
כדם הנוטף על מדי בנה המת
לא אבין כמה מר הוא השכול
עד אקשיב לנשימותיך הנאבקות,
בדמעות היגון שחונקות
כמי ים סוער, מאיימות להביסך
ואת מבקשת להחלץ, להנצל, לחזור לחוף השפיות...
עד אפנים שלא אוכל לרפא יגונך
לא אבין כמה מר הוא השכול
מוקדש לגבריאל,
שברגע שעטה שחור השכול את פניו, עטה הוא גם את ליבי |
