ילד שלי. זאת אני, אמא, שכותבת אליך.
אני נזכרת, לפני שלוש וחצי שנים - אולי ארבע - איך חזרת מהבסיס
לרגילה. הרגילה האחרונה שלך. כמה יפה היית אז! כה תמיר וחסון,
ובאפיסת כוחות, אך עם חיוך עצום על הפנים כהרגלך, ישבת, וסיפרת
לנו על החודש האחרון שעבר עליך בבסיס.
מחר, אחרי הקידוש של שישי, סיוון תדבר עליך. היא עושה זאת בכל
שבת. היא תאמר שהיא מצטערת שהיא לא היתה בבית בשבת האחרונה
שלך. שהיא אחות נוראה.
גם לתמרי יש משהו על הלב. היא לא תשכח לעולם, שבגיוס שלך, ממש
לפני שעלית על האוטובוס בתל השומר, באת לחבק אותה, והיא
הסתובבה וסירבה. הלכה, בלי לומר אפילו שלום.
היא מבקשת שתבין שהיא כעסה כל כך. ילדונת בת 12, כל כך קשורה
לאחיה הגדול, וזה נוטש אותה לפתע. ובמקום לשמור עליה, להגן
עליה, הוא הולך לשמור על איזה מדינה קטנה, באיזה בסיס קטן,
באיזה חור נידח בארץ. היא לא ידעה שבעצם הלכת לשמור עליה, להגן
עליה. בגופך. בחייך.
הן לא נרדמות בלילה, הן אומרות. הכרית שלהן סופגת 1000 קוב
דמעות ביום.
אני לא יכולה להאשים אותן. גם לי היה קשה, ועדיין.
הלב שלי נקרע בכל פעם שסיפרת בהתלהבות על איזה מפקד אמיץ,
הגיבוש הפלוגתי, ואפילו על הסיירות השונות. לפי האור שקרן
מפניך, הבנתי שעם הצבא אתה תלך עד הסוף.
הסוף.
אתה יודע שגם אני, כמו אחיותיך, לא נרדמת?! שוכבת במיטה,
וממוחי עולות אותן מילים שמלמלתי מעל קברך, לפני 3 שנים:
למה אתה? למה דווקא את המלאך שלי?!

אתמול, תמרי באה אליי. היא אמרה שהיא מצאה משהו שלך, משהו
שכדאי שאני אקרא.
העיניים שלה היו אדומות, וידעתי שבכתה.
"אמא" כך כתבת,
"אני לא יודע מה יקרה לי, אבל אני רוצה שתדעי, שזה לא משנה.
הצבא, הוא הפרק החשוב ביותר בחיי. סוף סוף אני מרגיש כאילו אני
תורם משהו למישהו. משהו למדינה.
אנחנו יהודים, וזוהי הארץ שלנו, ואם אנחנו לא נגן עליה, מי
יעשה זאת?! סוף סוף אני מצליח להבין, מה זה להיות יהודי בארץ
של יהודים, ושווה לי למות בשביל זה. "טוב למות בעד ארצנו" כמו
שאמרו גדולים ממני.
אז לא אמא, אני לא מצטער.
                              אוהב:
                                      דורון."

התאריך, בתחתית המכתב, צמרר אותי.
שבוע בדיוק לפני שנשלחת לפעולה ההיא, ממנה לא חזרת.
אתה לא מצטער, בן שלי?
אני עוצמת עיניים, ויודעת שהיום, אני ארדם.