עכשיו הייתה צפירה, אותה אחת שמחייה את כל מי שנרצח... או מת
ב"טעות".
הצפירה נותנת שתי  דקות למתים להגיד בדיוק את מה שהם חושבים על
העולם בטון אחד ובנשימה קצרצרה. בדיוק שתי דקות להזכיר לעולם
שפעם גם אתה הייתה פה, ועמדת באות הצפירה, ובכית על אנשים שאתה
לא מכיר, שמתו... או שנרצחו... פעם גם אתה עמדת במקום הזה ושתי
דקות הקשבת לתחנונים שלהם... כן... התחנונים שלהם הרגו לך את
הלב...
אבל אתה הרגת את הלב שלי היום... בדיוק כמו שאתה מת... אני
מתה... למרות שלי אולי עדיין יש קצת גוף ולך אין... כי כל
הנמלים אכלו אותו כבר. אתה רואה? אפילו הנמלים לא מכבדים את
הזיכרון שלך! הנמלים!
אותן נמלים שהייתה פעם רומס והורג סתם בשביל הכיף. אותן נמלים
שהיו שם כשאנחנו היינו שם... כשעוד היה אנחנו...

אבל עכשיו, נגמרה לי הצפירה... ואתה חוזר לקבר, עד מחר, עד
שאני אבוא לבקר אותך כמו בכל שנה... שוב להקשיב לך בבוקר,
לשמוע אותך בוכה מצער על זה שזה קרה לך... אבל אני יודעת שבתוך
תוכך אתה הרי גאה... אתה הרי מתתה למען מטרה חשובה - למען
החיים של האנשים שעומדים עכשיו מסביבך...
השאלה היא האם באמת הייתה צריך למות בשביל שהאנשים האלה יחיו?
האם לא היה פשוט יותר פשוט לגורם להם לאהוב את החיים שלהם...
ולהיות פה איתם במקום להרוג אותם יחד איתך...

אתה ממש אנוכי אתה יודע? לא יכולת קצת להתחשב לפני שלקחת לעוד
כמה אנשים את החיים? את כל מה שנשאר להם אחרי הפחד של
הפיגועים, אחרי הכל... אתה גם לוקח להם את הנפש?

את האמת... יש לי המון טענות אליך... אבל אני יודעת שאין מה
להאשים... אין לנקוף אצבע ולהצביע עליך כאשם כי אתה בעצם לא.
אתה לא אשם במה שקורה בחיים שלך... פשוט רציתי להאמין שבאמת
יכול אדם לקבוע את גורלו... כנראה שסתם טעיתי... קורה... אנשים
טועים.

אם לי היו שתי דקות להגיד מה אני חושבת על העולם אני מניחה
שבחיים לא הייתי מצליחה... לא הייתי מנסה אפילו... למרות שאתה
אמרת לי שתמיד שווה לנסות...

אבל עכשיו... יש לי אפילו מיליון דפים לכתוב עליך... מיליון
דפים שיגרמו לי להיזכר שוב במשהו שאני בחיים לא אשכח...

שוב אותה צפירה גואלת... שוב לשמוע את קולך שנאבד לעולמים...
שוב...  
אותו מקום...
אותה שנה...

                                אותם "חיים"