אנחנו לא נפרדנו!
אנחנו בכלל לא היה קיים. אין דבר כזה אנחנו. יש אותי ויש אותך,
אף פעם לא היינו ביחד. אבל... היתה אהבה, גדולה מאוד, שלי
אלייך. ולא היתה אהבה חזרה.
זאת השפלה, להודות בכך, אבל אתה כבר השפלת אותי כל כך, שעוד
השפלה קטנה לא תשנה דבר. בכל מקרה, אני לא כותבת בשביל שתרחם
עלי, ממש לא. אני כותבת בשביל שתשקר לי.
אל תאמר לי שזה לא היה הולך בינינו, את זה אני כבר יודעת, אל
תאמר לי שאהבת אותי גם אתה, זה לא יפגע בי, אבל זה גם לא
יועיל. זה יהיה שקר גלוי מדיי, ומיותר.
כל מה שאני רוצה שתאמר לי, שתשקר לי, זה שהיו לך רגשות כלפיי,
יותר מסתם חיבה, תאמר לי שהם יכלו להתפתח לאהבה. אני אשמח
שתפסתי את עצמי בזמן והתעשתתי. ולא אהיה מדוכדכת מהעובדה, שאף
אחד לא אהב אותי, בעוד שאני נתתי את כולי לך. כבר אין בי רגשות
כלפיך, מלבד חיבה של ידידים, אבל יש לי מין תחושות כאלו של
זעם, על זה שבעצם לא היה כלום. על זה שמכל הכאב הזה, אני אפילו
לא יכולה לקרוא לך האקס שלי, בגלל שלא ממש יצאנו, ולא יכולה
לקרוא לך "האהבה הראשונה שלי", בגלל שזו היתה התאהבות שלי, שלא
זכתה להקבלה, למעשה, אפילו ליחס רציני מצידך היא לא זכתה.
קראת לי בכינוי שלה. וכעסתי על כך, אף אחת לא רוצה שיקראו לה
בכינוי של האקסית, אבל את הכעס שלי כיביתי בהתרגשות מהעובדה,
שאותה אהבת ולי נתת את הכינוי שלה. זה סימל בעיניי שאני חשובה
לך בכל זאת, אבל בשבילך, זה היה רק כינוי, והשארת לי אותו, לא
לקחת אותו חזרה.
אני רוצה שתיקח את הפנים שלי בידיים שלך, תביט לי לתוך העיניים
ותשקר לי כך שאני אאמין לך, שהיה לך רגש כלפיי. רגש חזק אפילו.
רגש שפחדת ממנו, או שהגיע כשלא היית מוכן. אני לא אנשק אותך
בתמורה לשקר הזה, אני הרי התגברתי עלייך, השקר הזה נועד רק
לחזק אותי, כדי שאני אוכל להמשיך הלאה, ולחייך כשאני נזכרת בך.