לפני זה אימא של טלי סיפרה לה איך אנסו אותה.
"תקשיבי" רכנה, עם עיניים מתנצלות אבל הבעה מרוחקת, "הייתי בת
16 והוא בן 18, עשינו על המנגל ביער, במסיבה של החבר'ה, באותו
יום באתי עם נועה שהייתה בת הזוג של חבר שלו... שיחקנו 'אמת או
חובה' ושלחו אותי ואת מאיר ל-'שבע דקות בגן עדן'. הייתי בשמים,
אף פעם לא חשבתי שאני יפה, אבל הוא הוביל אותי לקרחת יער, הראה
לי את הכוכבים ואמר שאני כמוהם 'יפה ואי- אפשר לגעת בה...'
כולי מבוישת אמרתי שזה לא נכון והוא נתן לי את הנשיקה הראשונה
שלי." היא עצמה עיניים "הדבר הבא שאני יודעת: הראש שלי בקן
נמלים!" קולה גובר וגובר, "על האדמה הלחה, עם ריח העצים
שמסביב, ענפים בתחת שלי וחיות לילה מסתכלות עליי!" היא הניחה
את ידה על כתפה של טלי. "את יודעת", נאנחה, "בני-אדם לא עושים
את זה ביער".

אחרי האונס, אימא של טלי התחילה להקיא, החודש הראשון בו איחר
המחזור לא מיאן לבוא, גם השני לא.
אחותה אמרה שהיא סתם בדיכאון כי לא מזמינים אותה למסיבות יותר.
כשהבטן שלה הפכה להיות ליריב שווה למאבק עם הכרס של אביה,
ההורים שלה ושל מאיר דיברו והחליטו חד משמעית שהם צריכים
להתחתן. אין נושא לדיון.
היא ידעה שללדת את התינוק ולגדל אותו לבד יהיה קל יותר מאשר
להתנגד להוריה, ולכן קיבלה את גזר הדין מייד.
מאיר נלחם ובסופו של דבר וויתר.
כי הורים יודעים טוב יותר.

עם כל שנה היא הפכה ליותר משוגעת.
ביום הנישואים ה-9 שלהם הם הסתגרו בחדרם. לאחר גניחות מועטות
נשמע קול ירייה עמומה, ונוצות הכרית עפו בכל החדר.
טלי, שהייתה אז בת 9 ו-27 ימים בדיוק, חזרה בזמן זה מבית-הספר
וצווחה למראה הנוצות האדומות והזין של אבא שלה שעדיין עמד
אפילו שראשו היה מרוסק. אמה, העירומה, יצאה מהחדר ובקול לחישה
סיפרה את הסיפור, אחר-כך התלבטה אם להרוג גם את טלי שקיומה
על-פני כדור הארץ היה שגוי בהחלט, אבל הגיעה למסקנה שלראות את
אמה יורה לעצמה כדור בראש הייתה נקמה מספקת.
כי אימא של טלי ידעה טוב יותר את כוחה של הטראומה.

כמה חודשים אחרי זה מצאו לטלי משפחה אומנת, ואז עוד אחת ועוד
אחת... עם כל עובדת סוציאלית מניאקית שהייתה פוגשת היה מתווסף
סם נוסף לרשימה ארוכה ברזומה שלה.
נקודת המפנה שלה הייתה כשעשו עליה תוכנית טלוויזיה (את הפואנטה
חיזקה העובדה שאפילו לא הייתה לה גישה לטלוויזיה). טלי, שהייתה
אומנם מתוסבכת, לא הייתה טיפשה כלל. היא הבינה את הכסף שטמון
בחיים של כל ילד שהחברה דפקה אותו.
היא נרשמה למכון גמילה ולאוניברסיטה, את שניהם עזבה בהצלחה
ונהייתה פסיכולוגית מפורסמת. אפילו ייסדה זרם משלה בפסיכולוגיה
וכתבה אינספור ספרים שמקשרים בין טראומות לסיפורי ילדים ובין
זיונים לטבע.
שמה של טלי הפך לכל-כך נפוץ שאפילו לה נמאס לדבר על עצמה,
לחשוב על עצמה, להגיד את שמה כשטסה לחו"ל ולכתוב אותו כשחתמה
למעריציה. היא פשוט הסתכלה במראה וידעה שהיא הדבר הכי גדול מאז
אלוהים... היא כתבה על זה ספר.
המציאו לה קטגוריה בפרס נובל ונתנו לה הררים של פסלונים. היא
עברה לגור בלוס-אנג'לס, אחר-כך בניו-יורק, פריז, הונג-קונג
ובסופו של דבר חזרה משום מה לראשון-לציון. היא כתבה על זה
ספר.

כמו כל בן-אדם שלמד בכיתה א' לקרוא ובכיתה ג' ספרות, גם אני
קראתי את כל ספריה של טלי.
מזל שלא הבנתי אותם.
רק בכיתה י"ב, כשלמדתי לבגרות במגמה שנקראה על שם טלי, הבנתי
מה חסר לי!
ידעתי שחסר לי כי זה היה באחד מספריה של טלי. היא פירטה את כל
סוגי החוסר והתיאוריות מאחוריהן...
איך אנשים פרימיטיביים המציאו את הדתות, איך בדואים המציאו את
המדיטציה, ואיך האנושות המציאה כסף - הכל כדי למלא את החסך שיש
בהם... ואילו הפתרון הוא כה קל ונגיש - לקרוא את כל ספריה של
טלי.
את הספר ההוא קראתי בכיתה ד', עכשיו בקריאה שנייה הכול התבהר -
הבודהיסטים המציאו את המדיטציה ואני מצאתי את שלי: רציתי לתת
ביער.
לא לתת, להזדיין.
לא להזדיין, לשכב.
לא לשכב, לעשות אהבה.

אחרי הצבא, בו הגנתי נאמנות על טלי, נסעתי ליער. לא לקחתי איתי
שום דבר.
רגליי היחפות קיפצו מהסלעים לקוצים, מהקוצים לבוץ, עד שמצאו
אדמה לחה אך מוצקה רוחשת תולעים.
נשכבתי עליהן והן דגדגו את גבי, הסתכלתי על הכוכבים, העננים,
גזעי העצים העבים... פתחתי את רגליי ונתתי לכולם להיכנס. והם
מילאו אותי בתחושה שרק אדם שלם ומלא יכול להבין.
אחר-כך, כשגמרנו, שתינו צוף וספרנו טיפות גשם ואז הטבע הניח
עלי שמיכת עננים והתכרבלנו עד השחר.

בבוקר התעוררתי מאותה תחושת דגדוג כמו בערב, אבל הפעם היו אלה
נוצות על גופי החשוף. ציפורי שיר קטנות ומאושרות רכנו מעל
האדמה ואכלו בתיאבון רב את התולעים השמנמנות. הזדקפתי,
וכשטיפות טל זולגות במורד הגוף המסופק שלי, התחלתי לרקוד.
בשלב כלשהו, לא ברור אם זאת הקפיצה שלי משמחה או מעוף הציפורים
שהיו תחתי, מצאתי את עצמי בשמים מסתכלת מלמעלה על כל העולם.
עשיתי פירואטים בזריחה, עד ששמתי לב שגוזמים את כל עצי העולם.
מתברר שטלי כתבה ספר נוסף ובו היא מספרת עד כמה קטלניים יערות
לעתיד האנושות ומצד שני עד כמה נחוצים לה דפים טריים כדי
להעביר דרכם את ממצאיה מניתוחי דובי פנדה ומסקנותיה מקצב
פעילות הלב של נערות שנאנסו בהשוואה לתינוקות שנרצחו למטרות
ניסוי, ולכן גל מעריצים שטף את העולם במטרה להקריח את הפלנטה
מצומח באשר הוא.
חזרתי אל האדמה הלחה, ואז לבוץ, לקוצים, לסלעים... התהלכתי
עירומה בעיר, מסתכלת על שלטי חוצות ובוכה.
אחרי שחוויתי שלמות תהומית נתתי את עצמי לריקנות. מרוב ריקנות
פרחתי לאוויר כבלון הליום וטסתי ברחבי העיר.
נעצרתי באמצע כביש סואן וטלי דרסה אותי.

התעוררתי בחדר לבן ומרופד, טלי (שכנראה השגיחה עליי) כתבה משהו
בפנקס הפסיכולוגים הקטן שלה, כשהבחינה שפקחתי את עיניי לרווחה
ובחנתי את פניה סימנה לאחות להזריק לי חומר ירוק ישר לוריד.
ואז עוד הפעם נרדמתי.
לתמיד.
טלי, בעצם, הייתה מלאת חמלה כיוון שעכשיו אני אעביר את חיי
למקום אחר לחלוטין בזמן שהיא נחנקת עם שאר העולם כשהעץ האחרון
נגזם.
הורים יודעים הכי טוב.