אנחנו תא מטען של משאית ישנה. אנחנו מכילים את כל סצנות הקיטש
מהוליווד של לפני האסונות. אנחנו נספרים בערמות, מתכלים כמו
סלולארי בלי מצלמה. אנחנו מתנסים בחתכים שמגלידים לצלקות,
אנחנו נושמים פחות ופחות. אנחנו לא מנסים לקום מתוך עצמנו בערב
יום שישי או בהתחלות של חתונות. אנחנו לא מצטלמים, אין לנו
דמות, איפור על פנים, או משחק מביך מטקסטים ערומים. אנחנו
מלוכלכים מאידיאלים חסרי טעם, אנחנו מכוערים כמו שאנחנו מצווים
להיות לפי טפטים עשירים בקירות ציבוריים שנותנים לנו פתרונות.
אנחנו יפים כמו שאנחנו מרגישים, ואנחנו לא מרגישים את הצורך
להיות מאוהבים, רק להזדקק אחד לשני בתועלת חסרת נסיבתיות ומלאת
פשרות. אנחנו זולים אם היינו נמדדים בכל דבר מלבד חומר, ואנחנו
זוכים אם היינו מחפשים להיות רק האחד עם השני. אנחנו לבד אבל
לא כי חסרה לנו אהבה, אנחנו עצלנים אבל בטח לא בגלל שלעולם
האמיתי יש מה להציע. אנחנו חסרים מתוך עצמנו, אנחנו רגישים
מתוך המילים, אנחנו שואפים אבל לא כדי להגיע לשום הישג. אנחנו
נגררים בדרכים מאובקות בלי לשלם על הדלק, אנחנו נשרטים בדם יבש
בלי לשלם על טעויות. אנחנו נסיע את שלושת הבנות המוזרות
מהסינמטק לחיפה כדי שימשיכו מסורת של משלים עקרוניים, ונחזור
להיות אנחנו עם מלאי מוגבל של אלכוהול בחופי ים ריקים עם
פוטנציאל להמון. כנראה שלא נגיע אל הים, הגיוני שנחלוף על פניו
מבלי להבחין בו, נירטב מבלי להרגיש, נחלום מבלי היגיון של
הבדלים.
אנחנו נשרכים במישרין, אנחנו מיטלטלים את הדרך, מותירים שובל
של זיעת אפיים ואבק כישלונות. אנחנו מדממים את הדרך הנוספת, את
האפשרויות, ובוהים באופק החסום. אנחנו נשלטים ללא צורך,
ממלמלים ללא ערך, שמחים ללא סיבה. דורכים את המחנק ולא בכוונה
לפגוע, נלחמים על השברים ולא בכדי להלחים. אנחנו מנשימים את
ההווה ביריעות בד גרוסות, אנחנו מתעדים את העתיד אחד בתוך עיני
השני, מספרים אותו, מקצרים אותו, ביחד, ממשיכים. לא יותר מזה.
רק ממשיכים.