הגוף של נגה נשבר. זו הייתה אשמתה.
היא הייתה שיכורה ועייפה, ובוכה, והיא גם נסעה מהר מדי.
ואז היא החליקה, איבדה שליטה, התנגשה בעמוד והגוף שלה, כמו
הרכב בו נסעה, או התמימות המושכת שלה, התנפץ לרסיסים על שדרות
משה דיין בדרך מהים.
כל זה קרה אחרי תקופה די ארוכה בה לא היינו בקשר, ככה שבאמת
הרגשתי קצת שלא במקום כשעמדתי עם המשפחה, החברות מהבסיס
וה"חברים" שלה לשעבר בטבעת הדוקה ושותקת סביב מיטת בית החולים
בה היה מוטל גופה המרוסק של נגה כשצינורות עבים, מחליאים,
יוצאים מכל חור אפשרי בו ודם מרוח על הציפורניים הארוכות
והמטופחות שנשברו.
אני זוכר איך ליוויתי אותה בביקוריי במסלול הבלתי נמנע של חדר
הניתוחים - טיפול נמרץ - כירוגי - והביתה להתמודד לבדה עם
הפיזיותרפיה. אני גם זוכר איך, עם הזמן, כשהטרגדיה התרככה
ונשכחה, הלכה טבעת המבקרים והדלדלה, עד שנותרתי רק אני שביקרתי
את נגה בהתמדה ככל שיכולתי.
אם ידעה להעריך זאת, מעולם לא הראתה סימן לכך.
בכל פעם שנכנסה אימא שלה לחדר כדי לעזור לה לאכול או להתלבש
נגה הייתה מתעצבנת וצועקת שהיא לא צריכה רחמים או עזרה מאף אחד
ומגרשת אותה עד הפעם הבאה שהייתה צריכה משהו.

היא התחילה לספר לי על הפיזיותרפיה שלה.
בחיוך מלגלג ויהיר הייתה מספרת לי על הסבל היומיומי שהיא עוברת
שם, מבלי שהחסירה אף פרט קטן שהיה מביך או דוחה במיוחד. בהנאה
סדיסטית הייתה צוחקת מהבחילה שהיא גרמה לי ואז מתעצבנת על
שריחמתי עליה.
אני חושב שזה בערך השלב בו התחילו לי החלומות עליה.

בהתחלה זה היה רק איזה רגש קטן.
אחר כך רק חיבוק ונשיקה. כך זה הלך והחמיר, עד שפעם כשביקרתי
אצלה ושמעתי את הסיפורים האיומים שלה, גופה המרוסק של נגה מונח
בחלומי על מיטה ברגליים מפוסקות ועל פניה נח אותו חיוך יהיר
ומלגלג.
על שדייה, שהיו פעם מושכים כל כך, היו עתה סמני תפירה וצלקות
גדולות ועקומות.
על הצלעות הבולטות היו סימנים סגולים ושקועים שהעידו על שברים
שעוד לא התאחו. צלקת ארוכה לאורך הבטן במקום בו נאלצו לפתוח
אותה הרופאים, ויד שמאל שלה שהייתה מונחת ללא רוח חיים לצד
גופה החיוור בזווית עקומה, ואותו חיוך מגעיל ומעצבן של עיניים
מושלמות שנהנו לשחק בי בציניות.
בבוקר גיליתי שגמרתי מתוך שינה ורצתי להקיא, למרות שלא יצא לי
כלום.
במבט לאחור נדמה לי שזו הייתה בעיקר הסיבה בגללה התחלתי לצאת
עם נעמי.

נעמי שכבה עם קווין בייקון.
זה קרה בטיול של אחרי הצבא עם חברה בניו-יורק. הן ראו אותו
יושב באיזה בית קפה והיא פשוט ניגשה
אליו והמשיכה אתו למלון.  היה לה חשוב לספר לי את זה בפעם
הראשונה שנפגשנו, כדי להראות שהיא פתוחה לדבר על סס, וגם
נותנת, וגם כדי להראות שהיא שווה, כי אם קווין בייקון רצה
אותה, אז מי אני החוב"תי שאדחה אותה. האמת שזה עבד לא רע, כי
למרות שהיא לא הכי מצאה חן בעיני, וגם הייתה רדודה משהו, לקחתי
ממנה מספר. ניסיתי לספר עליה לנגה, אבל היא לא התעניינה וגם
בדיוק קבעו לה עוד ניתוח.
באותו לילה שנפגשנו, אני ונעמי, היא לבשה מחשוף רציני. מאוד.
ישבתי ובהיתי לה בציצים כל הערב, מדמיין שם סימני תפרים ומחבר
בין נקודות החן בקווים של צלקות.
נראה לי שהיא פירשה את המבטים לא נכון, כי היא נמרחה עליי כל
הדרך הביתה וגם ירדה לי בנסיעה, ככה
שלא היה לי נעים להפסיק אותה.

כשנגה יצאה מניתוח זה נהיה יותר מידי.
אחרי שסיימה לצעוק על אימא שלה שתפסיק לנסות לעזור, היא פשוט
הושיבה אותי לידה וסיפרה לי על כל שלב מהניתוח שעברה, מהרגע בו
נכנסה המחט המרדימה ועד שהרופא סיים לחתוך ולתפור בבפנוכו שלה
וסגר אותה. הכלבה עוד שאלה אם זה מחרמן אותי.

בשבועיים שאחרי זה לא ביקרתי אותה.
החלומות נהיו ממש גרועים. שברים ושיניים חורקות התערבבו בראשי
עם גניחות מיטה ובשר לוהט וחלק מזיעה.  חבר שלי שכנע אותי שאני
פשוט צריך זיון, אז למרות שממש לא תכננתי להתקשר אליה שוב,
נפגשתי עם נעמי בערב. בלי לדבר יותר מידי נסעתי לדיונות
שמאחורי פלמ"חים, זרקתי אותה למושב האחורי והתחלתי להפשיט אותה
די באלימות. היא כבר הייתה בלי חולצה ועם היד שלי בתחתונים שלה
כשהיא עצרה אותי, אמרה שאני חמוד והכל, אבל - וזה היה אדיר -
חיצוניות היא לא הכל בחיים, כאילו?
היא נורא נעלבה כשהתפוצצתי מצחוק וכשיצאה מהמכונית כדי להשתין
חשבתי לעצמי שלפעמים אנשים רדודים, שזורקים קלישאות רדודות,
קולעים בול למטרה.
למחרת, כשנכנסתי לחדרה של נגה, היו לה חיוך מאושר ועיניים
בורקות כמו פעם.

אני חושב שהייתה בודדה מאוד.
גופה היה מכוסה בשמיכת פוך ורודה והיא ישבה במיטה וראתה סרט.
התיישבתי לידה ושאלתי מה שלומה.
חיוך מרושע כמעט והבזיק, והיא פתחה את פיה לענות, כשאמרתי לה
לסתום את הפה. היה לה מבט מלא הערכה בעיניים ואז היא נשברה
והתחילה לבכות. גופה הרפה נלחץ אליי בכוח והיא טמנה את ראשה
בכתפי.
ליטפתי את שערה דקות ארוכות. לבסוף אזרתי אומץ, והרמתי את
סנטרה בעדינות. עיניה היו עצומות בכאב.
נישקתי אותה בחום.

שתי דקות מאוחר יותר הייתה כבר בשיאה של התפרצות זעם מטורפת,
צועקת עליי שאני לא אעז לנסות לנצל אותה ככה ושאת הרחמים שלי
שאני אשמור לאחותי הקטנה, שהיא, מסתבר, גם זונה לא קטנה.
יצאתי משם מבולבל לחלוטין וממלמל משהו על פנימיות, חיצונית
וקווין בייקון.
בכל מקרה, באותו לילה, היה גופה המנותץ של נגה שוב בחלומי,
שכוב ברגליים מפושקות ועם חיוך ציני וקר. ואז משום מקום בא
קווין בייקון וזיין את נגה מכל הכיוונים במגוון תנוחות משונות
שמעולם לא חשבתי עליהן קודם, בעוד גופה משמיע קולות חריקה
ושבירה, וידה השמאלית מונחת מתה לצידה.
בבוקר, כשגיליתי שגמרתי, רצתי שוב להקיא.

וכך, רכון מעל האסלה, נותר לי רק לתהות איך בין גופה המרוסק של
נגה לזיון של קווין בייקון נותרתי אני בידיים ריקות.