גדלתי בקיבוץ. נשארתי שם עד גיל 16. אך במחצית מגילי זה חל
המפנה הגדול בחיי:
בוקר אחד, ישבנו כהרגלינו מתחת לעץ התפוחים הגדול, מתכננים מה
לעשות היום. היו הצעות כמו ללכת לבריכה של הקיבוץ, לעזור
לחקלאים שבאזור ועוד כאלו. אבל ההצעה הטובה ביותר הייתה,ללכת
לרפת.
תמיד היינו נהנים ברפת. לפעמים היינו חולבים את הפרות, לוחצים
על עטיניהם הרכים כל-כך חזק, עד שאלו געו ונעו בעצבנות. או
שלעיתים היינו רודפים אחריהם ומכים אותם כשדוד הרפתן לא היה
מסתכל.
היינו משיגים איזה סיפוק, הנאה, מלגרום סבל לבהמות המסכנות.
אבל בכל פעם שהיינו שם, נאלצנו להיזהר שסבתי לא תראה אותנו.
סבתא הייתה מביטה בנו בעיניה העצובות שאיבדו את האור מזמן,
רואה את מעשי ההתעללות שלנו. היא הייתה מרכינה את ראשה, ממלמלת
משהו ואז מסתובבת והולכת.
התנהגות בלתי מוסברת זו, גרמה לנו לא פעם, רגשי חרטה עזים.
אבל דווקא היום החלטנו להיות "ילדים טובים" ודוד הרפתן נתן לנו
לעזור לו להטביע מספרים על אוזניהם של בעלי החיים.
זה נתן לי הרגשה עילאית, למספר אותם.הרגשה של כוח.
בדיוק כשנתתי לפרה המוכרת על ידינו בשם דולי את המספר
34521  זה קרה.
סבתא התפרצה לרפת, מפילה את סלי הקניות מידה, בצעקות: "נאצים!
נאצים! כבר מגיל כזה! נאצים!" ואז עצרה, הביטה בי והחווירה.
"בואי הביתה. מיד!" אמרה בקול חלוש אך עמוק.
"אבל סבתא, עכשיו זה כל הכיף!" אמרתי.
נראה היה כי סבתי נפגעה עמוקות. היא הרימה את ידה הימנית, ואני
גוננתי על פניי,כיוון שחשבתי שהיא עומדת לסטור לי. אך לא, היא
רק לפתה בחוזקה את זרועה השמאלית. היא התכופפה.
"ילדה שלי", היא לחשה, מלטפת את שיערי השתיני המתולתל ונועצת
בי מבט חשוך, מת. "ילדה יקרה שלי. הלא סיפרו לך בבית הספר על
השואה?"
"סיפרו סבתא. ודאי שסיפרו". עניתי, מנסה להתחמק ממבטה.
"אם כך אמרי לי, ילדה חכמה שלי, מה ההבדל בינך לבין הנאצים?"
נדהמתי. איך סבתא יכולה בכלל להשוות אותנו לנאצים?!
"סבתא! איך את מסוגלת! הרי איננו אפילו קרובים אליהם! הם היו
רעים!
התייחסו אל היהודים כאל בהמות! רדפו אחרי היהודים והכו אותם!
ועוד מה? הפיקו מכך עונג! איך את בכלל יכולה..." נאלמתי דום.
נזכרתי במעשינו בחדשים האחרונים.
הייתכן כי סבתא צודקת? הרי גם אנחנו רדפנו אחרי הפרות, הכנו
אותם, והפקנו מכך עונג. גם אנחנו התייחסנו אליהם כמו אל בהמות
<למרות שזה באמת מה שהם...> אנחנו אפילו...
"לקחתם להם את השם..." השלימה סבתא בקול חנוק מדמעות, כאילו
קראה את מחשבותיי.
היא הפשילה את שרוולה ביד שמאל, זו שלפתה בכוח, ואני קראתי:
"סבתא?! גם את?!"
על זרועה היה חרוט מספר.34521.