תכירו, זהו ג'ואל אוחנה. הוא די גבוה יחסית לבחור בן 16 וחצי.
בעל שער ארוך מפוזר מעט, וחיוך גדול מרוח לו על הפה. יש לו
צלקת על יד ימין שקיבל מאופנוע בגיל 6. הוא מערד, וקוראים לו
ג'ואל על שמו של המהפכן הנורווגי הידוע ג'ואל פומפרניקל. על
שמו אגב יש גם לחם פומפרניקל. ג'ואל אוחנה הוא מאלה שיוצאים
למקומות נידחים ביום שישי. כאלה שאפחד לא יודע על קיומם. זה לא
שהוא נהנה מכך, להפך, אם היו מקומות בילוי ראויים לשמם בערד,
מצבו היה בהרבה מאוד יותר טוב. גם האנשים בגילו הם לא ממש
אטרקציה. לכן הוא פשוט יושב לו באנדרטה לזכר יהדות לובלין, עם
הילדה שהוא מבין הכי הרבה, ויותר מכל היא מבינה אותו. אולי
היחידה שמבינה אותו באמת. קוראים לה עדי כ"ץ, והיא נמוכה יחסית
לילדה בת 16 וקצת. רזה מאוד, ולא מאמינה או מתכחשת לכך שהיא
בתת-משקל. יש לה שיער ארוך וחלק צבוע באדום שמאוד רוצה להיות
שחור. מקושטת בשלל שרשראות וחיוך קטן ומתוק מרוח על שפתיה. הם
אולי האנשים היחידים בכל ערד, אולי חוץ מראש העיר, שיודעים על
הימצאותה של האנדרטה. האנדרטה ממוקמת דרומית לערד כמה דקות
הליכה מביתו של ג'ואל, שהוא בעצם בגבול הדרומי של ערד עם
שומקום. כולם יודעים שהם מסתובבים ביחד, אבל כולם מנסים לשכנע
את עצמם שהם לא מתעניינים במה שג'ואל ועדי עושים ביחד. היו
שמועות אפילו שהם משתמשים בסמים שם, או אוכלים חתולות כחלק
מפעילותם בקט-הסטלן. הם לא נגעו בסמים בחיים שלהם, למען האמת
הם נגד שימוש כלשהו במשהו שהורס את הגוף. אבל מה שהם באמת
עושים, הוא לשכב על האנדרטה ולהירדם מחובקים. הם היו כמו אחים,
וזה המקום בדיוק להגיד שאין ביניהם שום קשר רגשי, מלבד אהבת
אחים. לפחות בשלב זה. כשהיו מתעוררים בערך לפנות בוקר, הם היו
מספרים אחד לשניה על החלומות שחלמו, ועל מה הם רוצים לחלום. זה
בטח נשמע לכם מוזר שבחור לא חובב-בנים ובחורה יפה מאוד עושים
ביחד כלום, אבל כאלו הם החיים בערד. ההורים של ג'ואל לא היו
גרושים בכלל, והיו לו שלושה אחים גדולים. אחד מהם ישב בכלא
בסין על עבודה לא חוקית וכשהשתחרר מיהר לחזור הביתה, אחד אחר
משרת בגולני, והאחד האחרון גר בנתניה כבר שנתיים. לעדי היה רק
אבא. אימא שלה גרה בלונדון עם בחור עשיר. יש לה אחות גדולה
ושתיים קטנות. ג'ואל ועדי למדו בתיכון היחיד בערד, 'מבואות
ערד'. שניהם באותה כיתה. יום רגיל אחד הם ישבו להם על הספסלים
מחוץ לבית הספר, ומתחו ביקורת על כל אחד שעבר לנגד עיניהם,
כרגיל. כשלפתע עברה מולם בחורה חדשה, שנראית ממש לא רע. אפילו
טוב מאוד. הסתבר שקוראים לה דנה, ושהיא ממש מתוקה. ולמרבה
הפלא, גם היא שומעת את אבי ביטר ואת לד זפלין, ממש כמו ג'ואל
ועדי!
כעבור מספר שבועות של היכרות, התיידדו השלושה, ודנה הוזמנה
לשבת איתם בלילות שישי, ולא לעשות כלום. יום שישי אחד, ישבו
השלושה כרגיל על האנדרטה. עדי נשכבה על ג'ואל ודנה שישבה ישיבה
מזרחית הביטה ברצפה והקרינה 'אני ממש לא קשורה!' אחרי כמה דקות
עדי נרדמה. ג'ואל נשאר ער, גם דנה. הם הביטו זה בזו וחייכו
חיוך רחב ומבויש. לפנות בוקר כמעט הגיע. ג'ואל ניסה ללחוש
משהו, אבל לא יצא לו קול מהגרון, אלא לחישה מוזרה. דנה התקרבה
לג'ואל ולא בכדי לחמם אותו. למען האמת היה לו חם מן הרגיל והוא
התחיל להזיע. דנה התקרבה עוד, והם היו ממש קרובים, כשלפתע זה
קרה. הוא הרגיש את השפתיים שלה על השפתיים שלו. היה חשוך קצת
אבל הוא עדיין ראה אותה. הוא עצם את עיניו והרגיש איך הכל קורא
באיטיות מרובה. לאט לאט, הלשון שלה נכנסה לפיו, ובעדינות ליטפה
את לשונו, והוא היה מאושר עד עמקי נשמתו. נשימותיו התקצרו,
והוא הרגיש כיצד הוא מתחמם מבפנים. ואז עדי זזה. ג'ואל כל-כך
לא רצה שזה יפסיק, אך דנה משכה עצמה מתוכו, וחייכה חיוך אמיתי
ומתוק. ג'ואל היה עכשיו נבוך מאוד. ואז עדי התהפכה שוב, כמו
שהיא עושה תמיד לפני שהיא מתעוררת. (לג'ואל יצא כבר לראות אותה
מתעוררת מספר פעמים, לפעמים הוא היה נשאר ער ומביט בה כיצד היא
נושמת לאט לאט ולא זזה כמעט). הוא מיד לחש לדנה שתעמיד פני
ישנה. עדי התעוררה, והעירה את ג'ואל ראשון. ג'ואל קם וניסה
להראות הכי עייף שהוא יכול. דנה קמה מעצמה, ושלושתם הלכו משם.
הפעם בלי לדבר הרבה. הזמן עבר, והיה נראה לג'ואל שדנה נעשית
יפה יותר מיום ליום. הם נהגו לעשות זאת מדי יום שישי, מעל האף
של עדי. עד שיום שישי אחד עדי לא הגיעה. ג'ואל ודנה הלכו לביתה
לבדוק מה שלומה. עדי הייתה בריאה ושלמה. כשהשניים שאלו אותה
למה היא לא באה, עדי השיבה שהיא לא רוצה להפריע להם להיות
ביחד, ומיד איך שג'ואל ניסה לשקר ולומר שאין ביניהם כלום, עדי,
שהכירה אותו יותר מכל אחד אחר, הקדימה אותו ואמרה שיצא לה
לראות אותם לילה אחד. היא לא שמחה להגיד את זה. ג'ואל שנא את
עצמו על כך. באותו לילה דנה וג'ואל ישבו לבד על האנדרטה לזכר
יהדות לובלין, ודיברו. ג'ואל גילה שלדנה יש שתי אחיות קטנות,
ואימא. אבא שלהם בחו"ל כבר שנתיים, הוא עושה שם עסקים, ובשנה
הבאה הוא צריך לחזור. דנה גילתה שלג'ואל יש פחד מליצנים, ושהוא
לא יכול לראות סרטים תוצרת גרמניה. כאות הזדהות עם משפחתה של
בת דודתו. שניהם ישבו מחובקים, וג'ואל שאל אותה את השאלה שאף
אחד לא יודע לענות עליה. 'מה הלאה?' דנה חייכה, ואמרה בקול
מרגיע ונעים, שקודם הוא צריך לדעת מה הוא מרגיש. הוא חשב שהוא
אוהב אותה! אבל הוא מעולם לא אהב מישהי. הוא לא אמר מילה. דנה
קמה והלכה. הוא לא הלך אחריה. הוא ישב שם ונרדם. בבוקר הוא
התעורר, וחזר הביתה. אבל אף אחד לא היה שם. הוא שמח מאוד שיוכל
לישון בשקט, אבל כשנכנס לחדר הוא ראה את עדי יושבת על המיטה
שלו, והיה ברור שהיא בכתה. ג'ואל נעמד במקום. עדי נעמדה לאט,
התקרבה לג'ואל ונתנה לו נשיקה על הלחי. אחר כך עברה אותו ועמדה
לצאת מן החדר. ג'ואל דידה בעקבותיה ואחז בידה. הוא הרגיש את
העור הרך שלה שהוא כל כך אוהב, הביט בעיניה. ונישק אותה, ממש
כמו שהוא ודנה מתנשקים. עדי לא התנגדה, וג'ואל הרגיש בעננים.
וגם שהוא ממש ניצל. עדי התנתקה ממנו והלכה לביתה. ג'ואל לא ראה
אותה יותר. היא נסעה כנראה לונצואלה וחייה שם את חייה. כל
המשפחה חזרו בצהרים, הם היו בפיקניק לילה בכינרת, והביאו
לג'ואל סנדוויץ' מזוויע של גבינה צהובה וחומוס. לפנות ערב
הטלפון צלצל ואבא של ג'ואל טען שזאת מישהי שרוצה לדבר איתו.
ג'ואל רץ לטלפון, לא כל יום בחורה רוצה לדבר איתו. זאת הייתה
דנה והיא נשמעה שמחה מן הרגיל. היא הציעה לו לנסוע איתה
לירושלים. ג'ואל שמח מאוד, ולבש את חולצת ה'לא זזים מהגולן'
שלו, כדי להזדהות עם תושבי הבירה למודי הפיגועים. דנה צחקה
מהחולצה הזאת, ואמרה שהוא יותר מדי מושפע מאח שלו. ג'ואל טען
שהוא ציוני מדי ושהוא לא זז מהגולן. קצת לפני מלחה זה קרה. דנה
אמרה בקול מול אוטובוס חצי מלא, שהיא אוהבת אותו לחלוטין. הוא
לא ידע מה לעשות עם עצמו. אבל הוא גם הרגיש שאין לו מה לעשות
עם זה, אז הוא חייך כמו טמבל וקיווה שיצא מזה. דנה שחייכה עד
עכשיו, לא הסתירה את האכזבה מהתגובה, והזעיפה פנים. אבל פה
מסיים ג'ואל את הפרק שלו בהיסטוריה של החיים, ונכנס לרשימות
הרוגי הפיגועים. האוטובוס שלו התפוצץ ויחד איתו הלכה הריקנות
שהרגיש, והאהבה העצומה שחש כלפי כל העולם. בפעם הבאה שאתם
נמצאים בערד חפשו את האנדרטה לזכר יהדות לובלין, ותזכרו
בג'ואל.                          

נכתב לזכרו של שלומיק בניטה ז"ל.