עלינו לקרון והצלפות האנשים הרעים מאחורינו, גברים נשכבים על
הרצפה, מוכים, סימני חבלה על גביהם והם נכנסים אחד אחד, לקרון,
עצובים. שקטים. עיניים ריקות מתוכן, לא מוצפות בתקווה, רק אני
יושב שם ולא מבין מה קורה.
רשרוש פסי הרכבת. אני מאזין לו כמספר שעות. איני יודע כמה
בדיוק, אבל הרבה זמן. סבא עומד לידי תשוש, וגברים רבים נעמדים
צפופים אחד לשני. הורידו אותנו מהקרון, קרון 11. המספר נחקק
בראשי היטב. הסתכלתי על הכתוביות הדלות, השפופות שעל הקרון,
והמשכתי אחרי סבא לתוך מקום גדול כזה, שבו האנשים הרעים אמרו
לי ולסבא ולעוד הרבה אנשים לעמוד בשורה, אבל לא בשביל לשחק.
היינו שם הרבה מאד אנשים, מרוכזים ביחד. במיטה- ישנתי עם סבא.
לא היה הרבה מקום וגם לא הרבה אוכל... רציתי לחם, לחם עם גבינה
כמו שסבא היה מכין לי תמיד בבית... היו שם הרבה רופאים עם כל
מיני מכשירים, שלא ראיתי מיימי. התחלתי לבכות לסבא שאני מפחד
ומיד באו האנשים הרעים והשתיקו אותי. הגיע תורו של סבא, שלחו
אותו לחדר הימני ואחריו אני. אותי שלחו מיד לחדר הימני ושמחתי
שאני לא צריך להיבדק... עכשיו אני אהיה עם סבא...
הגענו למקלחות, להתקלח... מיד חיפשתי את תא 11... לא מודע לכך
שלא אראה אותו יותר לעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.