יום שבת, ארבע אחה"צ. עדיין במיטה. על הגב. בעצלנות מרפרף על
זכרונות מאתמול. ישיבה מרוחה על הכורסה לידה. הראשים נוגעים-לא
נוגעים. הצחוק שלה. העווית בפנים. טיול בחוץ. אור ירח על שיער
פחם. חזרה פנימה. החלפת מבטים פה ושם. צחוק מתגלגל. חיבוק
אחרון לפני פרידה. הזכרונות חייבים להישמר.

יום ראשון. בוקר. מאחר לצאת לעבודה. כל תנועה מזכירה עוד
מהדברים ההולכים ונעלמים. היום אני אשמר את הלילה ההוא בתנועות
שלי. נהיגה על הכביש. ללטף את ההגה כמו שרציתי ללטף אותה.
לאחוז בו בחוזקה כאילו היו הכתפיים שלה. כל צעד מהמכונית
לעבודה כאילו היה זה צעד אליה. העברת כרטיס כניסה למשרד.
הבדיחה שלה היתה מצחיקה, לא? אני זוכר. אני זוכר.

יום ראשון. צהריים. שלחתי לה מייל אתמול ואני מצפה לתגובה. אני
רואה שהיא כתבה תגובה בפורום. היא חיה. היא אמיתית. הזכרונות
שלי אמיתיים גם כן. אני עוצם עיניים ומנסה להיזכר בתנועה שהיא
עשתה כשנכנסתי לחדר בהתחלה. אני חייב לזכור. אני רוצה ממנה
תגובה. היא לא תשכח אותי. יקולל כל אחד אחר ששולח מייל. אני
רוצה רק אותה. חייב לזכור.

יום ראשון, אחרי צהריים. איך היא נראתה, בעצם. שיער שחור, אני
זוכר. נמוכה, נחמדה, אבל איך הפנים? העיניים? לכל הרוחות עם
התיכנות הזה. מי יכול להתרכז? מי יכול לחשוב על התוכנה שאני
אמור לכתוב כשאני אמור לזכור אותה? מי יכול לזכור אותה כשאני
אמור לכתוב תוכנה? אני חייב לקום, חייב לצאת, להחזיר אלי את
הזכרונות שרוצים לברוח.

אסור לצאת. יום עבודה רגיל. חייב לכתוב את הכל. עכשיו. אסור לי
לאבד ולו רגע אחד, פן אאבד אותה. היא אולי תשכח אותי, אבל אני
לא אשכח אותה. היא תחייה תמיד אצלי בזכרון. הלילה ההוא היה
מושלם, ואסור לי... אסור לי לשכוח.


מוקדש באהבה רבה לס', עם הרבה תודה על הלילה האחד ההוא, ועם
הרבה תקווה לעוד ועוד לילות.