מרגישה כל כך חשופה, כל כך מבוקרת, מטופשת, מאוסה.
אנשים מדברים, האחרים שומעים ומעבירים הלאה, מעוותים, מוסיפים
פרשנויות, קצת מלח, קצת פלפל-שיהיה טעים... ממתי נהייתי כל כך
מעניינת?
עייפה מלהיות יעילה, עייפה מלהחליט החלטות, עייפה מלשמוע
ביקורת, מלנסות להשתנות.
שוב לא שקט, שוב הכל נבלע בתוך הטשטוש הזה, הסמיך, המעיק
בכובדו.
מתענית בתחושה המעורפלת, בין כל הכאב והאכזבות שחותכים עמוק
בתוכי לבין היופי האינסופי והנחשק שאני מגלה מיום ליום, מנסה
כל כך להבין את המורכבות של החיים, בעצם היותם כה פשוטים.
ניסיון נוסף לשמור את הכל קטן ופשוט, ניסיון נוסף להסתתר, ולו
רק מעט, להצליח להיות רק מעט, מעט פחות חשופה.
נסגרת בעצמי, השפתיים רועדות "נהיה ממש קר".
מסך שקוף מזגג את עיני,
"אוף, העיניים שלי מה זה רגישות מאז שיש לי עדשות, גם אתם
הרגשתם את האבק באוויר?" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.