הפרגמט הזה הינו ההמשך ל"במה חדשה", מומלץ לקרוא את הקודם
לפני הנוכחי... http://stage.co.il/Stories/292494

כתבתי שיר ופרסמתי בבמה. שיר עליו. שיר שלם עליו. שלחתי לו
מייל תשובה: "נחליאלי (זהו שם הבמה שבו הוא משתמש), המתן קטנה.
לאן אתה ממהר? אם תתאזר בסבלנות, תוכל לקרוא מיצירותיי. קח
לעצמך שבוע, ואז היכנס ללינק הבא:
http://stage.co.il/Stories/332283.  לשיר קוראים 'דרך השירים
היכרתיך'. מומלץ בחום". אך הוא, כמעט מיד, השיב: "אלה הם
מונחים של נצח עבורי. בואי ניפגש!"    

כך במקור - בואי ניפגש, וסימן קריאה שמדגיש את קוצר הרוח בו
הוא נתון. אלוהים שבשמיים, אני נשרפת מבפנים. רוצה לכתוב לו
תשובה, אבל אני משותקת. אולי שעה אני בוהה במסך המחשב, ולא
יכולה לעשות דבר.  שעה יקרה אבודה.  האם אפשר להחליט בלי
להפסיד אותו? האם יש דרך כלשהי להמשיך, מבלי להיפגע?

למחרת במשרד הוא ניגש אלי. לא מרשים מרחוק, מדהים מקרוב. הוא
מאלה שיודעים לעמוד במרחקים הכי מרגשים. הוא מאלה שיכולים
לכבוש במבט. הוא מאלה שלא שמים אליהם לב, עד ששמים אליהם לב,
ואז... הוי, אז... שואל אם יש לי זמן קצת בשבילו. אני מציעה
קפה, אבל הוא לא שותה קפה, אני חופרת מבפנים על הטעות, אך בחוץ
מכפרת: ממתיקה מבט ושואלת מה כן הוא שותה. תה.

הוא מספר לי על עצמנו, וחושב שהוא מספר לי על עצמם. הוא מתאר
סיפור אהבה וירטואלי, גדול מכל סיפור אהבה גשמי שהכרתי. ואני
שואלת מה הלאה. הוא אומר שהיא לא רוצה להיפגש. בטח חוששת שלא
תמצא חן. חוששת ממשהו, בודאי. הוא אומר שהוא לא מצליח לשכנע.
הוא אומר שהיא לא מבינה - לא משנה מה יקרה, הוא שלה. הוא אומר
שמעולם לא פגש מישהי כה רגישה. אני ממליצה לו המלצות, שאיני
יודעת אם תעבודנה עלי. מצחיקה שכזו. לא יודעת איך אחרת אני
יכולה להגיב. הוא אומר שאני (אני שמולו) מקסימה, ושמאוד עזרתי
לו. אבל אני יודעת שהוא לא רואה אותי באמת, הוא מאוהב בי (בי
שמאחורי הכבלים, המחשבים, המסתורים, האתרים) ולא יכול לראות
אחרות. זה לא משנה כמה התלבשתי היום יפה, מתוך ציפייה סודית
לראות אותו.

בבית ממתין לי מכתב ממנו. הוא שואל ממה אני חוששת. הוא מבקש גם
שאשלח לו את השיר שכתבתי, כי זה ייקח זמן עד שזה יפורסם באתר,
ואין לו כבר סבלנות. אני לא עונה לשאלתו הראשונה, אך שולחת את
הקובץ. הוא מחזיר לי תשובה:

"יקירתי, הצלחת לרגש אותי. את לא יודעת עד כמה. אם אספר
שבכיתי, האם אצליח להמחיש לך את רגשותיי? בתגובה, שרבטתי כמה
מילים:

עלמה עלומה היא תנומת החורף,
קיימת היכן שהוא, אך איפה?
האם ממתינה לחלוף העונה?
האינה מתכוונת לבוא?

עלמה עלומה היא תנומה.
מאוהבת? מאהבת? אהובה!
אך לראות ולגעת לא אוכל בה.
מסתתרת, מסתגרת, עצובה.

עלמה עלומה את תנומה,
הקיץ מתקרב, הראי דמותך,
לא רוצה לחכות עוד, לא רוצה.
תני לי הזדמנות לחייך.

אני לא בטוח לגבי הבית האחרון, אבל שולח לך את המייל הזה בכל
זאת.  תני לי הזדמנות לחייך. שלך, נחליאלי."

מה לענות לו? אוף, זה מתסכל. כדאי שאשאל את עצמי האם יש סיבה
שאיני רוצה להיפגש. ממה אני חוששת? לאכזב? ואם אאכזב, מה כבר
יקרה? נוכל להישאר ידידים. מה עדיף? התסכול הזה של עכשיו? חוסר
היכולת לדבר, לגעת, לתקשר מעבר למילה הכתובה? מה באמת היא
מגלה, המילה הכתובה? מה לעזאזל היא מגלה? ואיך אני יכולה
להמשיך עם המשחק הזה?

המשך יבוא... או שלא.  תלוי. בכם!