כשהסתובבתי לראות את הלוויתן שוב, הוא כבר לא היה שם. כשאני
חושב על זה עכשיו, גם שאר הדגים לא היו שם, ולא מעט האלמוגים
ואפילו המים שהיו שחורים כמה רגעים קודם, כבר לא היו שם. את
מקומם תפסו קירות, או בעצם קיר. קיר אחד של חדר שהקיף חלל קצת
קטן בגודלו מהסלון המושכר שלי ברגע אחד וחדר השינה המושכר שלי
ברגע אחר. ובקיר הזה היו בליטות והייתה לו רטיבות של איבר
פנימי, נרתיק או קיבה. ובזכות ההגיון שלי, ומכיוון שלא שכבתי
עם בחורה כבר הרבה זמן, ניחשתי שזו קיבה. קיבה שמקבלת את האוכל
מהוושט ומתחילה בתהליך העיכול האיטי. נוזלים, כידוע, עוברים את
תהליך העיכול הקצר ביותר. הם זורמים טוב במערכת, ומגיעים לקיצה
בזריזות. עולם הצומח, לעומת זאת, עובר תהליך מורכב קצת יותר
ולכן מגיע לפי הטבעת לאט יותר. אחריו בסדר העיכול נמצא הבשר -
אני. עד תשע שעות לעיכול מושלם של הבשר, לכן המקפידין מרווחים
היטב את ארוחת הצהרים הבשרית וארוחת הערב החלבית. פלסטיק וברזל
מגיעים בסוף, אחרי הבשר והירקות. מערכת העיכול שלנו, היונקים,
מתקשה להתמודד איתם ועוד יותר מתקשה להפיק מהם תועלת אמיתית
(מפתיע בהתחשב בשימושיות המופלאה שלהם בכל תחום אחר). אז ככה
שהייתי באמצע הסולם. מעלי נוזלים ועולם הצומח (עולם שלם) ותחתי
פלסטיק וברזל, שהערכתי אליהם גדולה מאוד. כשלוש-ארבע שעות ציפו
לי שם, בתוך הקיבה, ואחריה ידעתי שההמשך הוא בצינור גס ואז דק
או דק ואז גס ולכן השתדלתי לנצל את זמני היטב. בשלב הראשון
אוננתי. ידעתי שפורקן מיני עשוי להקל על המעבר כולו ולצמצם מעט
את נפח הגוף שלי. בשלב השני אוננתי שוב, כי זה הרגיש טוב, ואז,
בשלב השלישי התחלתי לחפש דרך החוצה. איך לא לרדת בצינור הגס או
הדק הזה כמו חתכת חרא בביוב של תל אביב שמתחיל בשינקין וגומר
בים. הדרך הטבעית החוצה (חוץ מהצינור הדק או הגס שבשום אופן
ופנים לא הייתי מוכן לקחת) הייתה מלפנים - הפתח הצר שהגעתי
דרכו. הזחילה לכיוונו הייתה פשוטה למדי. נאחזתי בזיזים ועצמתי
עיניים כי הזרם היה נגדי, ולאט לאט, בכוח זרועותיי הדקות בלבד,
הגעתי לפתח. "אין סיכוי" חשבתי. "לא יכול להיות שהגעתי מכאן".
תקעתי את האף בפתח ואחריו ניסיתי לדחוף את שאר הראש, העיניים,
הפה, הלחיים. אבל כלום. כל מה שהצלחתי להחדיר פנימה היה האף
הקטן שלי, וגם זה בקושי. נאחזתי בעורק שנראה לי די מרכזי
והתחלתי לקלל. קיללתי את הים, את היבשה ואת חברה שלי לשעבר אבל
לא העזתי לקלל את הלוויתן שפשוט היה שם, מסביבי, פעם בגודל
הסלון ופעם בגודל חדר השינה. קיללתי עד שהגעתי לקתרזיס יחסי
שבו הכאב מרגיש קצת כמו עונג ואז התחלתי לחשוב שוב על דרכי
החוצה. הישארות הייתה אופציה מועדפת. לא צריך לעשות הרבה. אולי
אפילו אוכל להירדם בנוזל הסמיך הזה ולהמשיך החוצה דרך הגס והדק
בלי רגשות אשם. אז הייתי מאבד חלק מהרקמה השומנית, ואולי אפילו
השרירית שלי, אז מה? כל עוד נשארים העצבים והשלד יהיה בסדר.
אבל כשהגעתי לפתח שמוביל החוצה הבנתי ש א. התהליך לא יהיה נעים
במיוחד ו ב. אני מרגיש ערני למדי. בינוני לגמרי התחלתי לשוט
בתוך הקיבה שהייתה סלון וחדר שינה. לא הרגשתי רעב ולא הרגשתי
צמא. רק רציתי להיות בחוץ, במים הכמעט שחורים. אז התחלתי
ללעוס, בלי לבלוע. לעסתי בשר נא. חלקים נחותים שלא מוגשים
במסעדות יפניות על משטח עץ בליווי ג'ינג'ר ווסאבי, עם סאקי קטן
וחם ליד. לעסתי ולעסתי, ורידים, עורקים, שריר, שומן, מה לא?
בסוף הגעתי לוונטילציה. מערכת חדשנית. תעלות שמכניסות חמצן
ומוציאות מי ים. מעשה ידי (מישהו) להתפאר. אז התרופות
הפסיכיאטריות כבר הלמו בראשי, תופים כבדי משקל שמשרים עלי
עייפות קבועה, נרדמתי. שעות, דקות, שניות, והייתי בחוץ. מנוער
מתרדמה על סילון מים מלוחים בגובה שלוש קומות, לא יכולתי שלא
להתעורר. כשפקחתי את העיניים כבר יכולתי להרגיש שנינווה רחוקה,
ממש רחוקה. אין סיכוי שאוכל לשחות אליה בכוחות עצמי. העיר שכל
כך אהבתי. "העצירה הקרובה להזדווגות תהיה הזדמנות מושלמת"
מלמלתי לעצמי בשמש החמה מדי ושלוש שעות אחר כך כבר נתקלנו
בלוויתנית נהדרת. נכון, היא היא הייתה רזה. רזה מדי בתנאים
רגילים. והרגליים שלה היו כל כך רחוקות אחת מהשנייה שיכולנו
לחשוב פעמיים, אבל זה לא מה שעשינו ואחרי פורקן ליוויתני כבר
הייתי על גב אחר, רך הרבה יותר ונישאתי על זרמים חמים שבלי שום
קושי הביאו אותי לנינווה שוב. ושם, על החוף, הרגשתי חמים
והרגשתי בטוח.