(קטע מסוף חלק א')
ציון

"שראאאג", אמר בעיניים עצומות, "אולי אתה חושב שניצחת אותי,
אבל הקרב עוד לא נגמר. אחרי שעלית לספינתי לחצתי על כפתור
מיוחד בחגורה, כפתור שיפעיל עם מותי אקלים חורפי בכדור הארץ...
בני האדם היקרים שלך... אבודים... בחחח..."
הוא הפסיק לדבר, פניו הסגולות מאיפור תמידי מזעזע מקבלות גוון
כחלחל מבחיל.
הבטתי סביבי. רוח קרה לבנה החלה לנשוב, מבשרת רעות...

רב-פקד קארין ציגלר

הדלת נפתחה לאט ואז בפתאומיות מבהילה נזרק נימני חמישה מטרים
לתוך התחנה כשסופת שלג פרצה לתחנה. יעל צרחה. כולם צרחו
והתרוצצו. מהומת אלוהים. השלג כיסה את כל השולחנות.
פררר! פררר!
"הלו?!", צרחתי לסלולארי, מנסה להתגבר על הסופה, "ציון?!"
"קארין, רציתי להזהיר אותך ש..."
"כן, שמתי לב!"
שלג מכסה הכל, כולם צורחים, מנסים לפלס בידיהם דרך לארון העזרה
הראשונה ואני לא מבינה מה הולך פה, אבל זה לא מוצא חן
בעיניי...
השמש מתחבאת, מפוחדת גם היא, לילה יורד על באר שבע המושלגת.
המשך

פילסתי דרך, ברגליי וידיי, ממש "שוחה" בערימות השלג בתחנה...
נימני השתעל בכבדות ורץ נואשות בסופה לחדר המנוחה, שנראה כמו
הירושימה. יעל שוסטר פרכסה, פניה מכחילות, מתקשה לנשום. מבלי
משים, התחלתי להשתעל גם אני, חשה כיצד הסחרחורת משתלטת עליי.
בצעדים אחרונים הגעתי לארון הציוד, הסרתי את בגדיי הרטובים
והנחתי אותם מקופלים על הספסל בתחנה. התעטפתי בשמיכה העבה
שבארון, מנסה לשרוד, כוחו של הרגל, הרי אין טעם כשהסוף ברור.
יעל פרכסה את פרכוסה האחרון ולא הוסיפה, מביטה בדממה לתקרה.
נימני השתעל שיעול ארוך ומלא ליחה ודם, שנייה לפני שהתמוטט.
כולם מתים, כולם... רק אני עדיין לא, למרבה הפלא.

ציון

בכל הנוף הלבן הזה, שמכסה הכל, נותרנו רק אני וסקוויק המת
וכחול הפנים. אי שם ממרחק, בבאר שבע, שמעתי את פעימות ליבה של
קארין. היא תופעת טבע ממש, היחידה מלבדי ששרדה. בזריזות רבה,
לוחץ על כפתורי החגורה של סקוויק, ביטלתי את צופן ההשמדה
העצמית של החגורה וחגרתי אותה למותניי. ליטפתי את הכפתורים
בצדדים, מפעיל אותם בעדינות, זה צריך להיות מדויק כמו לכוון
תחנת רדיו, כל העניין הזה של מציאות רב מימדית ומטריצות
קוואנטום...

אור בראשיתי הציף את הכל, לבן, בוהק, מסנוור את עיניי...

כשפקחתי את עיניי הנוף המדברי המוכר של באר שבע לפני הסופה
נשקף לעיניי. ממרחק ראיתי את עצמי, מתרחק מהחללית של סקוויק.
ידעתי מה עליי לעשות...

ציון ב'

הלכתי דקות ארוכות על חולות באר שבע, מתרחק לאיטי מהחללית של
ידידי סקוויק, כשלפתע ראיתי מישהו כחוש בחליפה ועניבה, שנראה
בדיוק כמוני, רץ לעברי כמו שור מול סדין אדום. התמלאתי פחד, אך
משום מה לא הצלחתי לזוז, ממוסמר למקומי... הוא התנגש בי, מה
שכאב מאוד, אבל פתאום הוא נעלם ,על מותניי הופיעה חגורה ובראשי
הופיעו זיכרונות לא הגיוניים, מדברים שעוד לא קרו...
היא ישבה עדיין מול המראה, מדברת לפוחלצים שלה, כשנשמעה נקישה
על דלת החללית.
"מה שלומך, סקוויק?" התזתי בזעם לעבר אניטה, כלומר ידידי
סקוויק.
"שלומי בסדר, מה... מה קרה לך?"
חייכתי לעברו חיוך מהול בזעם.
"הבנתי מה אתה מתכנן..."
"שראאג, נפלת על הראש...?" שאל סקוויק, כשלפתע הבחין בחגורה
שלגופי. הייתי זריז יותר ממנו ולפני שלחץ על הכפתור לחצתי על
כפתור המיקרוגל - טורבו בחגורה שלי וקרן לייזר דקיקה המיסה לו
את החגורה, מותירה אותו מגוחך ואומלל במחוך וביריות...
"זה עוד לא נגמר..." סינן לעברי מיואש ושרק במשרוקית
שלצווארו.
החיילים הננסיים שלו התקרבו אליי, אבל אני פשוט חייכתי, כי
הפעם ידעתי מה לעשות. קרני לייזר דקיקות נשלחו מחגורתי, היישר
לעבר הפוחלצים בחללית שלה, שהיו בעצם אויביו המוקפאים של
סקוויק מהכוכב שלנו. הם התעוררו לחיים, קופצים מהקירות ומשנים
צורה מחיות טרף ליצורים ירקרקים כמוני. הם התקרבו לעבר סקוויק
וגמדיו בצעדים מאיימים. הבטתי לעבר סקוויק, האישון שלו התכווץ
בבהלה. ניצלתי את המהומה וצרחות האימה וברחתי, זורק לעבר
החללית פצצה קטנה ומגביר מהירות.
החללית התפרקה בקול רעש, לשונות אש אוחזות בה.
רצתי כאילו אין מחר, משתעל עשן מחניק כל כמה צעדים, עד שהענן
הסמיך היה מאחוריי וגם סקוויק. מתנשף ועייף חייגתי בטלפון
הסלולארי שלי לציגלר.
נו, תעני, נו...

רב- פקד קארין ציגלר

"מזאאל טוב!"
נשפתי בכל כוחי על העוגה, מכבה בקושי את 35 הנרות שעליה.
המנוולים בתחנה ממש ערכו בדיקה יסודית...  חייכתי חיוכים
מפלסטיק לכל פקודיי, אחרי הכל בנאדם אחר היה חושב שזו הפתעה
נאה ליום הולדתו...
"איך העוגה?" חייך אליי נימני.
"בסדר, אבל בואו נסיים את המסיבה, יש לנו הרבה עבודה", ניסיתי
לענות בנימוס כשהטלפון צלצל.
"ציגלר, מדבר צ''" אמר בקושי סוכן המוסד האהוב עליי, שנשמע
כאילו רץ במעלה הר או משהו.
"מה קרה, זה דחוף?"
"לא, סתם רציתי להודיע לך שהמחלקה שלי במוסד סיכלה הרגע
השתלטות חייזרים על כדור הארץ... משטרת באר שבע יכולה לקחת על
זה קרדיט, אחרי הכל אין לי שום רצון למשוך תשומת לב..."

ציון

שיגרתי את עצמי לסמטה של שימי...
"מה שלומך, חבר יקר...?" טפחתי על כתפו בהפתעה. הוא נרעד,
כאילו הבין שמשהו עלול לקרות לו.
"זה בסדר, שימי", חייכתי אליו חיוך מרגיע, בזמן שסרק את שיערו
הלבן באובססיביות וניסה מדי פעם לנקות כתם מגופייתו, "אין לי
כוונה להזיק לך, אני פשוט יודע על הלחץ בו אתה נתון, אז אני
הולך למחוק לך את מה שאתה זוכר עליי..."
לחצתי את ידיי משני צידי ראשו וכשסיימתי, חזרתי להיות בעיניו
רק נער מוזר ומעונב...
אני חייב מתישהו לפרמט גם את המוח של קארין, הסיפור עם המוסד
עלול עוד לעורר אצלה חשד....

פקד בני (כרישי) סמולרצ'יק

עבר עליי יום קשה, אבל הכל עדיף מהחרא הזה של להיות שיכור....
השמש יורדת במרכז הגמילה בירושלים ואני מתבונן באור הכתום של
השקיעה שמכסה את משכן הכנסת ליד. היום שומרים שם עשרים
מאבטחים, שמעתי שמישהו התקשר ומסר מידע על פיגוע או משהו
כזה... היום ראינו במרכז סרט צרפתי מעצבן.
איזה איש עם שפם הומואי רקד עם בחורה יפה בשמלת ערב, כשפתאום
זרק אותה על הרצפה והתחיל לחנוק אותה, כשהוא צורח לה משהו
בצרפתית, בטח "את פרה משוגעת, אני חונק אותך..." (נסו לומר את
זה במבטא צרפתי, זה מצחיק) הסתכלתי סביבי וראיתי שמישהי לידי
התרגשה עד דמעות.
"הוא צרפתי, זה כל כך רומנטי..."
איפה הבקבוק וויסקי כשצריך אותו, איפה?!