השמש זרחה מעל הכפר הקטן על ראש הגבעה, וילדה קטנה רצה מיער
האורנים אל בית משפחתה, שם הילדה היה אעליה, והיא החזיקה בידה
סל נצרים קלוע שהכיל בתוכו פטריות ועשבי מאכל. אעליה הייתה בת
כוהנים ולכן רגליה התייגעו עד שהגיעה לביתה אשר היה קרוב למרכז
הכפר, השמש גם הלאתה את הילדה קשות ואימה אישר משחה את פניה
ממשחת צמחים שרקחה ונתנה לה נזיד עם לחם לאכול.

אעליה סיפרה לאימה על כל החברים שפגשה ביער, על הבן הצעיר
שניסה לתת לה נשיקה ( היא עיוותה פניה בגועל) ועל המון אנשים
שהיא ראתה מתכנסים כשהייתה למראשות הצוק. אימה החווירה וחנקה
צעקה, היא בקשה באיפוק ללכת לחדר השני וקראה בקול לאביה
נבוזרדן שהקריב את הקורבן היומי לאישתר. אעליה שמעה מעבר
לווילון הפשתן מה קורה.

אישר אמרה: "חשבתי שזו רק שמועה, חשבתי שלכאן הם לא יגיעו..."
ונבוזרדן אמר:" גם אם זה נכון לא נוכל להפקיר את קהילתנו מחמל
נפשי הלוואי ש..." אישר קטעה אותו בפתאומיות : "'הלוואי ש'
המילים העצובות ביותר בכול שפה! הלוואי ש! מה עם ביתנו אעליה?
החשבתי עליה? על היצור העדין הזה? איך היא תשרוד? צריך לשלחה
ומהר!"
נבוזרדן אמר:"איך הילדה תשרוד בלי הוריה? בלי משפחה שתתמוך בה?
היא תמות!"
אישר פרצה בבכי מר, ואעליה יצאה מאחורי הווילון ואמרה:" אמא
אבא אני לא אעזוב אתכם, אין לי עולם אחר מלבד הכפר הזה, ואין
לי משפחה אחרת מבלעדכם ואם אלו יפסיקו להתקיים איוואש ואמות!"
נבוזרדן חייך חיוך מר ואמר לה בלחש: "אעליה אינך צריכה לצטט
לנו ממשנת האשרה אנחנו כוהנים ואנחנו מעדיפים שתתבטאי
במילותייך שלך".

אעליה חייכה והלכה לחדרה בלילה שמעה רעשים מוזרים ולא הצליחה
להרדם אך למרות זאת היא הרגישה בנוח היא ידעה שכבת כוהנת דבר
לא יקרה לה והיא בטוחה. האמנם?

בבוקר היא ראתה את צעירי הכפר גוררים את רגליהם אל המקדש
להתפלל לכוח. היא אזרה אומץ ושאלה את גימלי אחד החיילים
הנאמנים של המלכה: "מי הוא שתוקף?" הוא השפיל את פניו לקרקע
ודיבר בקול חלול: "בת האלה", הוא אמר והשתמש בכינוי הנכון, "
זהו העם העיברי העיבריים הם שתקפו בשם איזה אל יחיד ופראי
שלהם".

"אל יחיד?" שאלה אעליה ועוצרת בצחוקה ממראה החייל, "הכת הזו לא
תשרוד זמן רב".  אמרה והלכה לדרכה. שובל שמלה אוויש קלות בדרכה
החוצה את פסל האלה השתחוותה ויצאה לבסוף אל מבואות המקדש
והחוצה.

בהגיעה הביתה שמעה צרחה מבחוץ אעליה סגרה הדלת הראשית והקשיבה
מאחרי הווילון לרעש שבחוץ, בכי צרחות וריח של אש מאכלת: "בשם
האלים שבכוכבים מה קורה פה?" שאלה.
הדלת נפתחה ואביה פרץ דרכה אל חדר השינה של הילדה ואעליה נעטפה
בפרוות, והוסתרה בסל. אימה נכנסה, צורחת ובגבה נעוץ להב חד
ועבה עשוי מברזל היא נפלה על פניה מתה מחזיקה בין ידיה בצעיף
שאול צלמיות אחרונות של האלה מן המקדש. דבר לא נותר לה לא חיים
אבל אמונה.
הדלת נותרה פתוחה ואעליה הניחה את ידה על מצח אימה לוחשת את
המילים הקדושות לאשכבתה כשהיא בקושי זחלה בין הפרוות ואביה חטף
אותה מן התפילה והצפינה שוב "הסי ילדה" הוא אמר.

שני גברים חזקים נכנסו פנימה לבית, לבושים אריגי צמר גסים
ונבוזרדן נטל סכין חדה ועט עליהם בכוח. הסכין נשברה כי היא
הייתה עשויה רק עצם וגם הוא מת כשלהב פילח את ליבו.
החיילים חיפשו היטב ומצאו את החבילה של אעליה הדלת נסגרה
והילדה נאנסה.

אור חיוור פילח את מה שנותר מהכפר לא אבן על אבן ולא דבר אעליה
הסתכלה מעלה על השמש החיוורת וכבר לא כאב לה דבר כי לא נותר
ממנה דבר, היא הושמדה כשעולמה נחרב והיא לא ידעה ולא היה אכפת
לה לאן החיילים סוחבים אותה, היא כבר הפסיקה ללכת כאילו היא לא
ידעה מעולם וכך גם שפת דיבורה נעלמה בלי כאב רק ריקנות של מוות
היא נאספה והסתכלה על עצמה פעם אחרונה, ידיים מטונפות לא כיאה
לכוהנת שמלתה קרועה והיא מדממת שיערה החום והשופע נשרף
נקצר עד כי היא תראה כמו ילד תכשיטיה אבדו והיא הייתה מטונפת.

הם ריכזו את כל בני כפרה ביחד וכולם נראו כמוה כולם ביקשו
מחילה מן האלים ממנה כי היא נצר הכוהנה האחרון שנותר. האש
הובערה היא שמחה שכך כי אעליה ידעה שהאש מטהרת מחיה היא לא
הרגישה כאב ומותה היה הקללה הנוראה לנצח.