ברגעים שאני שוגה ואובדת,
אני לא מבינה - בגללך.
שמש מחביאה ממני את האור,
חושך בהיר עליי סוכך.

שמיים כחולים בעינייך,
מראים לי שאין לזה סוף,
מביטה אלייך, וחולמת
על חופש, חולמת על עת המעוף.

כי להיות הציפור
כבר ניסיתי - להלך על רגליים יציבות,
וכשפרשתי כנפיים, מעילך השחור,
כיסה אותי
והזכירני את הנשכחות.

זכרתי אותך, אדם שמח,
כועס בגללי, האדם העצוב,
זוכרת שאת האדם הפיקח,
שעושה אותי - האדם העלוב.

חדלתי מלהיות הציפור, עכשיו אני צל אפור.
אולי תחדלי מלעטות את המעיל השחור?

ברגעים שאת שוגה ואובדת,
את לא מבינה - בגלל מה?
שמש מחביאה ממך את האור,
האור של נפשך ההומה.

22.4.2004