הכול שחור מסביב, באר ללא תחתית. דרך ללא מוצא, נמצא בתוך בועה
חשוכה. לבד, לגמרי לבד. אף אחד לא ישמע, אף אחד לא ידע. מחכה
לפגיעה בקרקע מוצקה, והקרקע לא מגיעה. הנפילה ארוכה.
לבסוף זה מגיע - לא הקרקע - התודעה. פורש ידיים ושוב לי
כנפיים. בהתחלה קצת מבולבל - היכן זה למטה והיכן זה למעלה.
לבסוף מתרומם ומציץ לאחור - הבאר שם נמצאת הרחק מאחור. המבט
לעכשיו וקצת לפנים, שלא ניכנס לענן השחור. והבאר מאחור נמצאת
גם לפנים, וכשאביט לצדדים אראה מן השחור.
השחור לי מזכיר לפרוש הכנפיים. הבאר הטובה מזכירה את עצמי.
והבאר בתוכי, תמיד איתי. וכשקצת לי צמא ממנה אשתה.

חוויה שעברתי וממנה למדתי (מספיק עם הטון - החרוזים), גרמה לי
לרשום זאת. כמו כל אדם עברתי דברים קשים יותר וקשים פחות,
והדרך עוד ארוכה. צרותי - "צרות של עשירים", וכאבי - אם לא היו
בריאים הייתי אומר זניחים. מודה אני על כאביי, צרותי ושאר
שיעורי החיים אשר נותנים לי את הכוח ומלמדים אותי על ערכם
המופלא של החיים. מודה אני להם על שמשלימים הם אותי, על אשר
אינם חוסכים ממני טיפה מהחיים. מודה אני להם על שבחרו בי ועל
אהבתם (ואם לאו - מודה אני להם גם על כך). ישנו שיר האומר
"שלום לתמימות - שלום לאהבה". התמימות אינני יודע מהי (מיהו
תמים?), אבל האהבה - אברכה לשלום של פגישה ולא לשלום של
פרידה.
אינני יודע כלום - זהו אולי הדבר היחיד שאדע לבטח. אל "הבאר
השחורה" הגעתי כאשר ניסיתי לדעת והבאר כאמור חסרת תחתית. אינך
רואה בה אנה הינך הולך - אתה באיבוד וכבר איבדת שליטה. "האמת"
(אין לי ברירה אלא להשתמש במילה זו אשר אינני אוהב ולא מסכים
עם משמעותה) היא "הבאר" (אולי - אינני יודע בודאות) - באר רחבה
ללא גבולות וללא תחתית. "הבאר" היא מבוך פתוח ללא פתרון אולם
גם ללא דרך-ללא-מוצא. "הבאר-אמת" היא בועה ללא גבולות.

אף אחד איננו יודע מה האמת אולם כל אחד מחזיק בה. גם כותב
שורות אלה (שהינו צעיר וחסר ניסיון) איננו יודע יותר מקורא
שורות אלה (ומזה אשר איננו קורא) ואיננו רוצה להתיימר לכך.
הכתוב איננו אלה הגיגים ופירושו האישי של הכותב על סמך ניסיונו
האישי בלבד.