שעת ערב מאוחרת, אני הולך ברחוב שומם.
מעבר לכביש אני שומע צעקה.
אני מסתכל ורואה בחורה וגבר מגודל רוכן מעליה.
אני נעמד קפוא ובוהה בריקנות במעשה.
אני יודע מה קורה.
אני יודע מה אני צריך לעשות.
ואני ממשיך לבהות.
היא צורחת, צועקת לעזרה.
הוא לופת לה את הידיים בחזקה.
הצווחות שלה נמהלות בגניחות, ספק מתייסרת, ספק נהנית.
אדם נוסף יחיד היה ברחוב. הוא חלף על פניהם, סובב את ראשו,
מסתכל עליהם באדישות תוך כדי האטת הליכתו. כמו נהג סקרן
באוטוסטרדה שמאט את האוטו תוך כדי שהוא חולף על פני תאונה
קטלנית רק לראות אם יצליח לראות קצת דם, אולי איזה גולגולת
מרוסקת.
הוא ממשיך ללכת, מאיץ את הליכתו, עובר מאה מטרים, מסתכל אחורה
לשניה וממשיך ללכת.
האיש הגדול מסובב את ראשו, הוא מסתכל עליי.
המבטים הצטלבו.
אני נשאר קפוא.
הוא שולח לעברי חיוך זדוני בזווית פיו ושב למלאכה.
הוא יודע.
הוא יודע שאני מפסיד במערכה עם השדים שלי.
ללכת לעזור לה?
לא. הוא גדול, הוא ישבור אותי כמו ענף דק.
הוא נעצר.
הוא יוצא ממנה ודוחף אותה אל האספלט, מייבבת.
הוא מכפתר את הג'ינס והולך משם תוך כדי שהוא מדליק סיגריה.
הוא מסתכל עליי תוך כדי שאיפה ארוכה מהסיגריה ומכווץ את
עיניו.
הוא לא אומר לי כלום.
הוא לא בא אליי לדאוג שאני אשתוק. הוא מפריח עננה של עשן
לאוויר ונעלם לו אל החשיכה.
אני מסתכל על הבחורה.
מייבבת, חבולה, כתפייתה קרועה, שיערה פרוע, מטומאת בזרעו.
היא מסתכלת עליי בעין דומעת.
אני מסתכל עליה, השדים גברו עליי.
נופח את נשמתי האחרונה, חבול ומדמם אני מרים את רגליי, שם את
הידיים בכיסים והולך משם עם מבט מורכן.
אני שומע מאחוריי את הייבבות שלה, נחלשות ונחלשות.