אני חושבת שעבדתי מספיק הערב. אני עייפה ואין לי כח. אני רוצה
לחזור הביתה.
אני רוצה להתכרבל עם עומר במיטה, ב"כפיות", ושילחש לי באוזן
"לילה טוב, יפייפיה" ויחבק אותי הכי חזק שבעולם (כמו שרק הוא
יודע) וככה אני אדע ששום דבר לא יפגע בי, כי הוא כאן והוא
המלאך שלי.
הערב, אני לא רוצה שיגעו לי בבטן. לא בטעות ולא בכוונה ולא
בכלל. אני לא רוצה יותר לזייף משיכה ואורגזמות והנאה. אני לא
רוצה יותר לנשוך את השפה (שהדמעות לא ירדו) עד שהוא מפסיק
לדפוק.
הרבה אנשים קוראים לי שרמוטה, כי אני בנאדם מאוד מיני. אבל הם
קוראים לי ככה סתם. מי שבאמת מכיר אותי, יודע שאני נערת ליווי,
אבל מי שאוהב אותי יהיה נחמד מספיק לקרוא לי "נערת הערב".
העניין הוא שאני כן בנאדם מאוד מיני. אני לא מתביישת בזה. אני
כן מתביישת בזה שהשתמשתי כל החיים שלי במין כדי לברוח מהדברים
שמפריעים לי (שאחד מהם זה סקס) ושהשתמשתי במין כדי להשיג דברים
כמו אוכל או מקום לישון או כסף או סמים ואני מתביישת בזה שאני
בכלל עדיין בחיים כדי לדבר על זה. והחלק הכי עצוב? אני אפילו
לא נהנית מזה.
סקס זה כמו סיגריות. זה ריק כמו העשן והרגל כמו הסיגריה שאחרי.
אני לא אוהבת סקס. אני לא רוצה סקס. אני לא רוצה לשים את כל
האיפור הזה כדי להדגיש את העיניים ה"כל-כך יפות" שלי שאפילו לא
טורחים להסתכל עליהן, אבל זה נורא מבגר אותי. אני לא רוצה
לאסוף את השיער לקוקו גבוה וחושני כי נמאס להם שהשיער שלי
מפריע ואני לא רוצה ללבוש דברים קצרים וחושפניים שמגשימים
סטיות מסוימות ומשוויצים במה שיש לי.
אני רק רוצה ללבוש את הטרנינג הכי נוחים בעולם שיש לי
והטי-שירט הקרוע שלי ולהתכרבל עם ספארקי וללכת לישון.
במקום לשמוע את המילים "אבל שילמתי לך על שעה", אני רוצה
שמישהו יגיד לי "די, עבדת מספיק הערב, לכי לישון", כי מגיע לי
לשמוע את זה. מגיע לי, מגיע לי, מגיע לי... לא? אני רוצה לדעת
שכל מה שאני עושה וכמה זה טוב מספיק (ואפילו יותר) ולשמוע את
המילים "אני גאה בך" במקום שיזכירו לי על איזה טלפון מטופש
ששכחתי לעשות, ושיאמרו לי "בסדר, עשית טוב", כי זה מה שאני
רוצה לדעת שעשיתי.
ובעיקר, לחזור הביתה ולהתכרבל עם עומר.