איש זקן עצר אותי על המדרכה בטבריה ושאל "סליחה אדון, אתה יכול
לעזור לי לרגע ?"
"בבקשה" אמרתי.
"תראה, אני בגילי, כל חושי בוגדים בי וכאן בשוק הדגים בלי
חושים בריאים הכרישים אוכלים אותך חי! מה אני אומר? מבקש ממך
לעזור לי לבחור דגים לשבת."
"אין בעיה בשמחה אעזור לך" אמרתי וחיוך של מבוכה קלה התפשט על
פני.
האיש אחז במרפקי והובילני אל הדוכן שעל שפת המדרכה.
"רעיתי ואני אוכלים דגים בשבת. זה סדר העולם מאז ומתמיד. יש
בזה" הוא לחש לי "טעם של קדושה. הנה בוא ובחר עבורי שני דגים
בריאים שלוש מאות גרם האחד" "אתה מבקש דגים חיים או מתים?"
שאלתי.
"לא" אמר האיש "לא דגים חיים אך אל תגיד על הדגים - מתים. זה
נשמע רע. עכשיו קח את הדג ובדוק את קשקשיו - האם הם נוצצים ?"
"נוצצים" אמרתי.
"וזנבו" הוא שאל  "איך זנבו נראה לך?"
"רך וחלק" אמרתי לאחר מישוש עדין.
"זה טוב" אמר הזקן והאדרנלין שלו הלך וגבה כגל בים שמחות.
"וזימיו אדומים?"
"כן, זימיו אדומים"
"מצוין" אמר הזקן "ואחרון חביב והוא הקובע, עליך להריח את הדג
ולהיות שלם עם עצמך".
הנפתי את הדג אל חוטמי והרחתי את הדג כשמבטי נתון אל הקשיש
הטברייני המהנהן בראשו ומכוון את דברי לומר הן .
"אחלא דג" אמרתי.
צחק ואמר "מה זה, דג חומוס?"

נפרדנו כאחים, הוא העטיר עלי ברכות כאילו אני מלאך או מלך
ההולך אל שבת המלכה ואני המשכתי בדרכי זוכר את ימי ילדותי בנמל
יפו ואת דגי הברבוניה שטעמם גן עדן.