"עכשיו זה בא, לטובה, ליום הבא אני נשבע..."

היא מסתכלת פעם אחרונה במראה.
מביטה בעצמה, מאופרת, היא לא אהבה להתאפר אך עכשיו היא התחילה
להתחרט על כך שלא מרחה על עצמה לעיתים יותר קרובות קצת אודם או
אייליינר.
היא סקרה את פניה, העיניים שלה אופרו בשחור וכסף והבליטו בצורה
מדהימה את הירוק החתולי הטבעי שלה.
שפתיה הודגשו באודם בצבע בורדו עדין עם ליפגלוס בטעם תות.
שיערה אסוף בחצי קוקו עדין ותלתלים עדינים בסוף שיערה הארוך.
היא לקחה כמה צעדים אחורה, שמלתה הלבנה שהגיעה עד סוף רגליה
הארוכות והמחשוף הנדיב החמיאו לגופה.
דמעות עלו בעיניה.
"בואי לילך מחכים לנו" אומרת אימה ונעמדת מאחוריה מול המראה,
מלטפת את פניה.
"את כ"כ יפה...!" אומרת אימה וקולה נשבר, "הילדה הקטנה
שלי..."
"את בוכה? למה את בוכה?" היא שואלת.
לילך פותחת את פיה.
"זה מהתרגשות", עונה המאפרת במקומה.
לילך סגרה את פיה וחייכה.
היא חיבקה את אימה שכעת הייתה נמוכה ממנה בגלל העקבים שהיא
נעלה, לילך נשקה למצחה ושאפה את ריח שיערה.
"יהיה בסדר אימא".
אימה חייכה באושר, "ברור שיהיה בסדר! עכשיו בואי!" היא גררה
אותה למכונית שהמתינה בחוץ.
"ביי... מזל טוב!" צעקה המאפרת מאחוריה.

בלימוזינה בדרך לילך הביטה דרך החלון בחולמניות.
מפנטזת על מה יהיה כשהיא תגיעה ולמה היום הזה לא יכול לקרות
שוב?
למה יש רק פעם אחת שבאמת נחשבת? היא צריכה לזכור את כל הריחות,
כל המראות, כל הרגשות, הכל! זה לא יקרה שוב.
היא התחרטה על כך שנתנה לאלי לחכות לה באולם, היא הייתה יכולה
להיעזר בו מאוד כרגע, הוא תמיד ידע איך להרגיע אותה.

הם הגיעו לאולם, הצלמים הסתערו עליה וסנוורו אותה עם האור
הבהיר של המצלמה.
פרפרים פרפרו בבטנה והיא שמחה שהיא לא אכלה כל היום אחרת היא
הייתה מקיאה שם במקום.

הם עלו במעלית לקומה השניה, הצלם מנציח את רגע הציפייה.
אימה לוחצת את ידה ולוחשת לה באוזן.
"אני אוהבת אותך!"
היא הביטה בה.
קמטי הזמן חרוטים בפניה, דמעה קטנה זלגה במורד לחייה של האם.
היא נגבה אותה בעדינות ונשקה ללחייה.
"גם אני אותך" היא לחשה לה בחזרה.

הן יצאו מהמעלית נאחזות אחת בידה של השניה, אמו של אלי חיכתה
להן בכניסה לאולם.
כל הילדים של המשפחה עומדים בכניסה נראים כמו אנשים קטנים עם
החליפות והשמלות הקטנות שהלבישו אותם בהם, עומדים המומים למראה
לילך.
רק אחייניתה הקטנה של לילך עומדת בפינה ומחייכת אליה.
"את כמו נסיכה לילך", היא צועקת לה בקול ילדותי.
לילך מחייכת, "גם את", היא אומרת לה.
וחזה של הילדה התנפח מגאווה.

עומדות בכניסה של האולם שלושת הנשים היפות ביותר בסביבה.
אימא של לילך עומדת מצידה הימני שלה, מביטה קדימה ודמעות
זולגות מעיניה במטר עדין.
אמו של אלי עומדת מצידה השמאלי של לילך מסתכלת עליה.
"את ממש מהממת לילכ'וש, מדהימה!" היא אומרת בגאווה.
לילך מחייכת אליה באהבה, מביטה קדימה על האולם הבהיר, כל
העיניים מופנות אליה.
פרחים אדומים מפוזרים בשביל שהן הולכות עליו.
לילך מבטיה באלי לבוש בחליפה שחורה עם עניבה, היא יודעת שהוא
שונא שנאת דם עניבות, והוא יודע שהיא אוהבת את המראה שעניבה
מקנה לגבר.
אלי מביט עליה, האישה הכי יפה שהוא מכיר, הכי יפה, הכי מוכשרת,
הכי אוהבת, הכי נותנת הכי...הכי... הכי!!
הוא רוצה לרוץ אליה להרים אותה בידיו ולברוח איתה למקום הכי
קרוב שהוא יוכל לבצע בה את זממו.
לילך מחייכת אליו, היא יודעת מה עובר לו בראש.

נשיקה מאימא נשיקה מהחותנת והן עולות לחופה.
לילך עומדת לצדו של בעלה לעתיד מחזיקה בידו, מלטפת אותה.
היא הביטה בעיניו, עיניים ירוקות כמו של נמר, כמו שלה.
הרב שר ומזמר לו והיא מביטה באהובה.
7 שנים! 7 שנים של אהבה מטורפת! אהבה אסורה.
היא יודעת והוא יודע אבל אף אחד אחר לא אמור לדעת.
והם גם לא ידעו.

שבע שנים קודם.

אלי, ילד בן 18 פותח את תיק האימוץ ומגלה מי היא אמו האמיתית.
הוא נוסע לכתובת המעודכנת של האישה.
יושב קפוא במכוניתו הישנה ומביט החוצה על הבית היפה.
אומנם הוא גדל אצל הורים מדהימים, תומכים ונותנים אבל הוא לא
יכל שלא לקנאות בבית כזה.
וילה מדהימה ועוד בקיסריה.
הוא הביט בבית שקוע במחשבותיו לפתע מהפתח של הגדר יצאה נערה
מדהימה! הוא לא יכל להסיר את מבטו ממנה.
הוא החליט בו במקום שהוא יכיר את הנערה הזאת, ויהי מה!
הוא יצא מן האוטו וצעק "סליחה"
היא עצרה והסתובבה.
הוא התקרב אליה.
הוא לא יכל שלא להבחין בעיניים המדהימות שלה שהזכירו לו משהו.
"אני לא ממש טוב במשפטי פתיחה..." הוא אמר.
והיא צחקה.
"אז אני אתחיל במקומך", היא אמרה.
הוא הנהן.
"איך קוראים לך?" היא שאלה בחיוך.
"אלי, ולך?"
"נעים מאוד אלי, אני לילך".
שבוע אחרי זה הם כבר היו מאוהבים.
ואז הוא גילה לה.
"אחים?!" היא שאלה המומה.
"מאותה אימא..." הוא אמר מבטו מושפל אל הרצפה.
שקט שרר ביניהם בזמן שהיא עיקלה את הידיעה.
"ויש סיכוי שאימא תדע שאתה הבן שלה?" היא שאלה.
"לא, אם אני לא מסכים היא לא יכולה לגעת בתיקי אימוץ".
"וההורים שלך יודעים מי מסרה אותך לאימוץ?"
"לא, בגלל זה הייתי צריך לחכות עד גיל 18 בשביל לדעת", הוא
ענה.
"יופי" היא אמרה וליטפה את שפתיו.
הוא הרים את ראשו, המום.
"אף אחד לא ייקח אותך ממני", היא אמרה והם התנשקו.
מאושר הוא הביט בפניה.
"את שלי?! את באמת שלי?" שאל כלא מאמין.
"אני רק שלך!"
"לנצח..." הוא אמר.
"לנצח!"

7 שנים אחרי.
בחתונה.
"אם אשכחך ירושלים..." הוא דקלם אחרי הרב.
"בכל הכוח!" צעק הרב.
בכל כוחו ועם החשש לפקשש שבר אלי את הכוס.
"קלולולולולולושששששששש", צרחו בנות המשפחה היותר מבוגרות.
אלי התחבק עם אימה של לילך.
"מזל טוב מותק", היא אמרה לו.
הוא חייך אליה "אז עכשיו אני יכול לקרוא לך אימא?" רעד חלף
בו.
וכנראה שגם בה.
מאית שניה של שתיקה נראתה כמו נצח.
"בטח ילד, בטח", היא נשקה לו על הלחי.

סלואו ראשון של החתן והכלה.
אלי ולילך רוקדים צמוד-צמוד ברחבת הריקודים.
לילך זוהרת מאושר וכך גם אלי.
"אהובתי?" הוא לחש לה באוזן.
"מה אהובי...?" היא לחשה לו בחזרה.
"אני אוהב אותך".
"גם אני אותך".
הם הביטו אחת על השניה במבט אוהב.
וביחד כאילו בנשימה אחת:
"לנצח!"

"נשבע! כמו היום הזה שבא! כמו מילה אחת פשוטה, בחיי אני
נשבע...!"